שינוי המגמה
בפרשיות האחרונות, קראנו על מלאכת המשכן כפי שציווה עליה הקדוש-ברוך-הוא את משה רבינו, שמיד עשה את דרכו מהר-סיני אל מחנה ישראל, הקהיל את העם - ומסר בפניו את פרטי ציווי עשיית המשכן וכליו שקיבל מאת ה'. משה פתח את נאומו בדברים על שמירת השבת, כדי להדגיש לפני העם, כפי שגם הוא נצטווה בפרשת "כי-תשא", שעשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת, ואיסור המלאכה ביום השביעי חל גם לגבי מלאכת המשכן1.
לאחר מכן, משה קרא לבני-ישראל לתרום זהב, כסף, נחושת ושאר חומרי גלם הנחוצים למלאכה, ופנה גם לאומנים בעלי המלאכה, להתנדב וליטול חלק בעבודה. ואכן, בני ישראל נרתמו בהתלהבות. לאחר מכן, מופיעים הציוויים בקשר ליריעות, ועשיית מבנה המשכן עצמו.
על כך נשאלת השאלה:
הרי בהוראה שנאמרה למשה מפי הקדוש-ברוך-הוא ומופיעה בפרשיות הקודמות, נאמר תחילה הציווי להכין את כלי המשכן, הארון, השולחן ועוד, ורק אחר-כך מדובר על עשיית המבנה עצמו. מדוע כאן משה מורה לעם תחילה להכין את היריעות וליצור את המבנה? הרי לא ייתכן שמשה ישנה את הסדר של דברי ה' ללא סיבה?
לבושים ומזון לנשמה
לפי פנימיות התורה, היריעות המקיפות את חלל המשכן, מייצגות את האור האלוקי ה'מקיף', שאמנם נמשך לעולמות - אבל אינו מתלבש בעולמות ובנבראים בהתלבשות פנימית. כלי המשכן, לעומת זאת, מסמלים את האור האלוקי ה'פנימי', ולכן לכל אחד מהם יש תפקיד ותוכן ספציפי במארג של עבודת המקדש.
ההבדל בין שני סוגי האורות, הוא גם ההבדל בין סגנון ההשפעה הרוחני של מצוות ומעשים טובים, לזה של לימוד התורה הקדושה. על המצוות נאמר: "והלך לפניך צדקך"2, ובכך הושוו המצוות לדבר המקיף את האדם עצמו כמו בגד וכמו יריעות המשכן3, ולכן האור הנמשך על-ידי קיום המצוות, וכך גם השפעת המצוות על האדם, הם בדרך 'מקיף', והמצוות הן 'לבושים' לנשמה. בשונה מכך, התורה מתאחדת4 עם שכלו של הלומד אותה, ולכן היא אור 'פנימי' ו'מזון' לנשמה (בבחינת כלי המשכן).
סדר אחר
לפי זה, מובן ההבדל בין סדר הדברים כפי שנאמר למשה מפי הקדוש-ברוך-הוא לבין צורת מסירתם אל העם:
בציווי האלוקי, ה'אור הפנימי' קודם, כי יש צורך לצמצם את עוצמתו. אחרת, העולמות לא יוכלו לעמוד בפניו ויתבטלו לגמרי. ורק אחר-כך ניתן להמשיך את אור ה'מקיף'. לכן כלי המשכן נזכרו לפני הציווי על עשיית היריעות.
ואילו בפרשתנו, מדובר על מסירת הציווי לבני ישראל, שסדר עבודתם הוא המשכת אור ה'מקיף' תחילה, ורק אז תתאפשר ההשפעה אליהם מה'אור הפנימי'. לכן בני ישראל נצטוו תחילה על עבודת היריעות, ורק אחר-כך על תכולת המשכן - הלוא הם הכלים.