התחלה מפתיעה
למחרת יום הכיפורים, כאשר משה רבינו ירד מהר-סיני ובידו הלוחות השניים, הוא כינס את העם כדי למסור את ציווי הקדוש-ברוך-הוא לבנות לו בית על פני האדמה, ומשה פירט בדיוק את סדר עשיית המשכן וכליו כפי שנצטווה.
אך לפני הציוויים בקשר לבניית המשכן, ולאחר שהתורה מתארת את הקהלת העם על-ידי משה, פתיחת הנאום של משה מוקדשת דווקא לנושא שמירת השבת. בספרות חז"ל ובמפרשי התורה, יש לכך התייחסות נרחבת. יש מסבירים1 את הקשר בין האזכור החוזר של מצוות השביתה בשבת, בצמוד לציווי על בניין המשכן, כי הדבר נועד ללמד שעשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת, והשביתה ממלאכה בשבת כוללת גם שביתה מעשיית המשכן.
ונשאלת השאלה:
מה הצורך בכך, הרי בפרשה הקודמת, פרשת כי-תשא, שעסקה אף היא במלאכת המשכן, התורה כבר הזהירה2 את בני ישראל על עניין שמירת השבת בהקשר לעשיית המשכן, ואם כן, מהי ההדגשה החוזרת ונשנית?
משכן בלבבות
כידוע, כל פרט בתורה מדויק ומכוון, ולא נכתב במקרה. אם כן, כאשר אנחנו נתקלים בהישנות של נושא מסוים בתורה או אפילו בכפילות מילים או אותיות, עלינו לחפש את עומק הדברים, גם אם ניתן לתרץ את הקושי בהסבר פשטני.
ולענייננו, תורת החסידות מסבירה את הקשר העמוק בין השבת למשכן. חז"ל לימדו אותנו3 כי המטרה של בניית המשכן הפיזי בעולם הגשמי, היא השכנת ה' בתוכנו. ולכן גם בזמן הזה, כאשר המקדש אינו עומד על תילו, כל יהודי יכול וצריך להקים משכן רוחני לה' בלִבו פנימה. הדבר נעשה על-ידי ביצוע הרצון העליון בקיום התורה והמצוות, שעל-ידי-כך ממשיכים אלוקות בלב כל ישראל.
מקור האנרגיה
גם יום השבת מהווה משכן אלוקי במעגל החיים שלנו, הסובב במחזוריות של שבעת ימי השבוע. הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם בששת ימי המעשה, וביום השביעי שָׁבַת ממלאכתו. בשבת, החיוּת הרוחנית שהושפעה בבריאה בששת ימי המעשה, שָׁבָה4 למקורה ושורשה בעולמות העליונים, ובשבוע הבא חזר והתחדש הרצון העליון להשפיע בבריאה. כך בכל שבת מתרחש תהליך דומה בכל העולמות, ועד לנפש האדם פנימה.
כעת מובן הקשר האיתן בין המשכן לשבת. הקדשת השבת לעיסוק בתורה ובמצוות, גורמת את המשכת הרצון העליון בעולמות. קיום חיים יהודיים בעולם הגשמי שהוא ביצור המשכן הפנימי, יקרב ויזרז את בניין בית-המקדש השלישי, במהרה בימינו.