הקשר הנעלם
פרשת השבוע מתחילה בוויכוח סוער בין יהודה ליוסף, השליט על כל מצרים. יהודה שבאותה עת לא ידע שיוסף הוא העומד מולו, דרש מיוסף בדברים קשים ותקיפים שלא לאסור את בנימין, ולחדול מלהעליל עליו ועל אחיו עלילות שוא. בהמשך, מתוודע יוסף לאחיו, ומזמין את יעקב אביהם לבוא אליו למצרים.
הפרשה מסתיימת בתיאור חייהם הטובים של יעקב וצאצאיו בארץ גושן, שעל כך אומרת התורה – "ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד".
השוואה בין מצבם של בני יעקב בתחילת הפרשה – למצבם בסיומה, מלמדת על מהפך מן הקצה אל הקצה. בעוד שבתחילת הפרשה, הם היו בשפל המדרגה והיו צריכים להתחנן על גורלם, בסוף הפרשה מצבם מעולה.
ונשאלת השאלה: מאחר שכל דבר בעולם מתנהל על-פי רצונו של הקב"ה, אין ספק שהייתה פעולה רוחנית שבעקבותיה חל שינוי כל-כך משמעותי במצבם של בני ישראל. אם כן, מה היא אותה פעולה שעשו בני יעקב, שהפכה את הקערה על-פיה והובילה למצב כל-כך טוב וחיובי?
יתר על-כן: כלל הוא – "נעוץ תחילתן בסופן"1. כלומר, תחילת כל דבר קשור לסופו. וכיון שכך, דרושה הבהרה כיצד קשורה תחילת הפרשה בה בני יעקב נמצאים במצב שפל, לסופה בו מתואר מצבם הטוב?
תחושת עליונות חיובית
ההסבר הוא כי לאמיתו של דבר, דיבורו של יהודה בתחילת הפרשה לא מלמד על שפלות או חוסר-אונים. להיפך, הדיבור התקיף נבע מתחושת עליונות על העומד מולו.
למרות שיהודה היה מודע היטב לעובדה שהוא ניצב מול השליט על כל מצרים, ולא ידע שהאיש הוא יוסף אחיו הקטן ממנו, הוא דיבר בתוקף ובאומץ שאפיינו אותו ואת הליכותיו.
הדרך להתעלות והתרוממות
התוקף והאומץ היהודי, הוא המעשה הרוחני החשוב שעשו בני יעקב, ובכך גרמו שגם לאחר שירדו למצרים, נשארו במצב מרומם וחיובי, וההתיישבות שלהם בארץ גושן הוכתרה בהצלחה.
לכן, למעשה אין סתירה בין תחילת הפרשה וסופה. כי גם בתחילת הפרשה, בני ישראל הם עליונים ומרוממים, והעליונות הזו היא הסיבה לכך שיהודה מדבר אל שליט מצרים בצורה סמכותית ותקיפה.
ברוח זו יש לומר, שזו גם הסיבה שבגללה יעקב שלח דווקא את יהודה לבנות למשפחתו בתי תלמוד בארץ גושן – כי דווקא על-ידי תוקף ואומץ יהודי ראוי, ניתן להתרומם ולהגיע להתעלות רוחנית והתקדמות חיובית. וזו גם ההכנה וההכשרה הנכונה להקמת ישיבות ובתי חינוך.
1. ספר יצירה, פרק א', משנה ז'.