בלית-ברירה או מבחירה
כאשר בעקבות הרעב בארץ כנען, ירדו אברהם ושרה למצרים, פנה אברהם לשרה והביע בפניה את חששו1: "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". הפתרון שמציע אברהם הוא: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך".
מאחר ומדובר בחשש אמיתי לחייו, מובן שלא נותרה לאברהם ברירה, אלא לבקש משרה לומר דבר שאינו אמת מוחלטת. אולם, עלינו להבין מדוע הכניס את עצמו אברהם לכך מלכתחילה? אם עוד לפני הכניסה למצרים, אברהם ידע מה המצריים עלולים לעשות לו, למה הוא לא נמנע מלרדת לשם?
בנוסף, יש להבין: האם באמת אברהם היה מוכן למסור את שרה למצריים, כדי שיוטב לו בעבורה? מדוע לא חיפש פתרון אחר למצב הבעייתי?
הפתעה במצרים
חששו של אברהם מהצפוי לשרה במצרים, נולד רק לאחר שהם ירדו למצרים. קודם הירידה, אברהם לא תיאר לעצמו שכך יתגלגלו הדברים. בחרן ובארץ כנען כל הנשים היו בהירות עור, והמראה של שרה לא היה חריג ולא משך תשומת לב.
רק כשאברהם הגיע למצרים, הוא גילה להפתעתו שהמצריים הם בעלי גוון עור כהה2. זה היה השלב בו אברהם הבין שהמראה של שרה, השונה מזה של כלל האוכלוסייה המצרית, עלול לגרום בעיה חמורה ונדרש למצוא פתרון מיידי.
זהו גם ההסבר לדברי התורה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". התורה לא משתמשת בלשון הרגילה "יפת תואר" המתייחסת ליופי מיוחד, אלא "יפת מראה", ביטוי שקשור במראה העור הבהיר של שרה.
ניסיון להרוויח זמן
כעת, עמדו בפני אברהם שתי ברירות. הראשונה: לספר ששרה היא אשתו, ואז תושבי מצרים שלא נחשדו בצדקות יתירה, יהרגוהו וייקחו את שרה בעל כורחה.
האפשרות השנייה: לומר ששרה היא אחותו. אמירה זו, לא נועדה כדי למסור בידיהם את שרה ולקבל מתנות3, אלא כדי להציל את חייו לצידה וגם להרוויח זמן.
השיקול של אברהם היה שכאשר יציג את שרה כאחותו, המצריים ייכנסו למשא ומתן אִתו על מנת לזכות בה, וכבדרך אגב גם יתנו לו מתנות, אבל העיקר שבינתיים הוא ושרה ימצאו דרך להימלט. בסופו של דבר, היה זה מלך מצרים שרצה את שרה, ועם מלך לא מנהלים משא ומתן, כך שלא הייתה אפשרות להימלט - והסיפור נגמר בניסים בלתי צפויים.