האם מתעלמים מניסים?
המִצְוָה הראשונה המופיעה בפרשתנו, היא מִצְוַת 'ביכורים'. הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶה את בני ישראל כי לאחר שיכנסו לארץ ישראל, יכבשו אותה ויתיישבו בה בקביעות, יביאו את ביכורי הפירות לבית-המקדש, כמנחת תודה לבורא העולם על הארץ הטובה1.
המביא את הביכורים, נדרש להגיש את המנחה לכהן שבבית-המקדש, לסמוך את ידיו על הפירות, ולהודות על שני ניסים שעשה הקדוש-ברוך-הוא עם אבותינו – נס הצלת יעקב אבינו בבית לבן הארמי שרצה להורגו, ונס יציאת מצרים.
ונשאלת השאלה: מדוע המביא ביכורים לבית-המקדש אינו מזכיר ניסים נוספים שאירעו לאבותינו, כגון הצלת יעקב מעשו אחיו הרשע, ירידת לחם מן השמים, ונביעת המים מבארה של מרים במהלך המסע במדבר?
רדיפות וסכנות
לשם הסבר הדבר, יש לעמוד על המטרה של מִצְוַת ביכורים:
כאמור, החובה להביא ביכורים נכנסה לתוקף אחרי שכל בני ישראל התיישבו בנחלתם הקבועה בארץ2. הסיבה לכך היא, משום שמִצְוַת ביכורים היא ביטוי של הודאה לקדוש-ברוך-הוא על שנתן לנו ארץ בה נוכל לחיות בקביעות ובחיים שלווים ורגועים, ללא סכנות וללא רדיפות.
לכן, כדי לתת ביטוי למעלתה של ארץ ישראל, מביא הביכורים מזכיר את הזמנים בהם אבותינו אכן התגוררו במקומות קבועים, ועם זאת לא מצאו מרגוע לנפשם בגלל רדיפות וסכנות שארבו להם.
למשל, יעקב גר בארם אצל 'לבן הארמי' מגורי קבע, אך הוא היה נתון לסכנה יום-יומית3. גם בני ישראל שהיו משועבדים לפרעה במצרים, היו תושבי קבע במצרים, ולמרות זאת סבלו סבל רב ועבדו בעבודת פרך.
רק בארץ ישראל, הגיעו בני ישראל למקום קבוע, מבלי לסבול ומבלי להיות מוטרדים מרודפים כאלו ואחרים.
לקדש את הפעולות הבסיסיות
זו הסיבה לכך שבהבאת הביכורים לא מזכירים ניסים אחרים שאירעו לאבותינו, כי ניסים אלו נעשו תוך כדי התניידות ממקום למקום.
לדוגמה, הצלת יעקב מעשיו הרשע, הייתה תוך כדי מסע בריחה של יעקב עם משפחתו4, כך גם ירידת הלחם מן השמים, נביעת המים מבארה של מרים, ושאר הניסים שאירעו לבני ישראל במסעם במדבר, לא התרחשו במהלך ישיבת קבע. לכן, הניסים הללו לא קשורים להבעת התודה במקום קבוע, שבה מדובר בהבאת הביכורים.
ויש כאן הוראה בעבודת ה':
יכול יהודי לחשוב, שהעיסוק בתורה ומצוות הוא בזמנים מסוימים, מוגבלים ומוגדרים במשך היום, ולא מהווה חלק מסדרי היום הקבועים והבסיסיים. באה מִצְוַת הביכורים שתוכנה הוא תודה לקדוש-ברוך-הוא על ההתיישבות הקבועה בארץ, ומלמדת אותנו שעבודת ה' היא חלק בלתי נפרד של כל העיסוקים היום-יומיים הקבועים, וגם בהם יש לעבוד את ה'. למשל, לברך לפני ואחרי האכילה, לעבוד ולסחור ביושר ובהגינות וכדומה. כך מחדירים קדושה גם בדברי החולין.