במה שונה מעשה זמרי?
בפרשתנו מסופר על הברכה המיוחדת שנתן הקדוש-ברוך-הוא לפנחס בן אלעזר, על מעשהו האצילי.
לאחר1 שבנות מואב ומדיין החלו להחטיא את העם, קם זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, ולקח לו את בתו של נשיא מדיין לעיני כל העם.
פנחס שבקנאותו הרבה לא יכול היה לעמוד מנגד מול חילול ה' הגדול, לקח רומח בידו והרג את שניהם, כמצוות ההלכה2.
בשל כך, בירכו הקדוש-ברוך-הוא: "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוקיו". ומעתה זרעו אחריו לעולם יהיו כוהנים.
ויש לדייק בלשון הכתוב, שפנחס זכה בכך משום ש"קנא לאלוקיו", כלומר החזיר את הכבוד לאלוקיו, כביכול:
מה ההבדל בין חטאו של זמרי, לכל חטא ועוון אחר? מדוע דווקא כאן התגובה של פנחס נחשבת כהחזרת כבוד שמים?
"אף-על-פי שחטא"
על פי ההלכה, יהודי שמעד וחטא, נשאר יהודי לנצח. כנאמר3: "ישראל – אף על פי שחטא – ישראל הוא". גם יהודי שעבר עבירה חמורה, שכתוצאה ממנה נולד בן שמוגדר כ'ממזר', הבן לא יצא מכלל ישראל חס-ושלום, והוא יהודי לכל דבר4.
שונה הדבר כאשר איש מישראל נושא אישה גויה ונולדים לו ילדים. הרי למרות שהיהודי החוטא עצמו אינו יוצא מכלל ישראל, הרי כתוצאה מחטאו, נוצרה מציאות שאינה יהודית – ילדיו הנכרים.
חזרת כבוד ה' למקומו
עובדה נוספת שמדגישה את חומרת החטא הזה, נעוצה בעובדה שכח ההולדה שניתן לבני אדם, שהוא למעשה, יצירה של וולד מאין ליש, נובעת מכוחו האין-סופי של הבורא, שיצר את הבריאה כולה מאין ליש.
על פי הקבלה, כוח האין-סוף של הבורא, ניתן בידי האדם כדי שיוליד ילדים וימשיך את קיום העולם. אך כאשר יהודי מתחתן עם נוכרית, הוא גורם חורבן רוחני בעולם, תוך שימוש במה שניתן לו בשביל לקיים את העולם.
לכן החטא של זמרי, שהשתמש בכוח האין-סוף האלוקי כדי למרוד באלוקיו, היה פגיעה חמורה בכבוד שמים. וכאשר פנחס הרג את זמרי, הוא השיב את כבוד ה' למקומו – וזכה לברכות עצומות.