דרשה
לשבת

במה שונים שבעת הקרובים?

אחד הדברים בהם נתקדשו הכוהנים יותר משאר בני ישראל, הוא האיסור להיטמא למתים. ואולם לאיסור הכולל הזה, יש יוצא מן הכלל - “כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו¹”. כלומר, לכהן אסור להיטמא למתי עם ישראל, אבל אם מת לו אחד משבעת הקרובים לו, הוא חייב להיטמא לו.

ונשאלת השאלה:

אם בגלל קדושתו נאסר על הכהן להיטמא למתים, מדוע כאשר מדובר באחד מבני משפחתו, הדין משתנה? האם גוף מת של אחד מבני משפחתו, שונה מגוף של כל מת אחר?

והשאלה מתחדדת: כאשר ממשיכים לפסוק הבא: “וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא”². הכהן רשאי להיטמא לאחותו כל עוד היא בתולה, אך ברגע שנישאה והייתה לאיש, חל עליו האיסור להיטמא לה, כמו לכל שאר המתים. ויש לתמוה: מדוע?

ההיפרדות ברגע המוות

ההסבר טמון בעובדה שהאיסור להיטמא למת, קשור בתהליך שעובר על האדם כשהוא מת. ברגע המוות, הגוף והנפש נפרדים זה מזה, כאשר הנפש עולה לגנזי מרומים, ואילו הגוף נטמן באדמה, כמאמר שלמה המלך בספר קהלת³: “וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ”.

אמנם אצל רוב בני האדם, השנים הארוכות בהן חיה הנפש במחיצת הגוף, נותנות את אותותיהן בנפש, והיא נקשרת בעבותות של אהבה לגוף ולרצונותיו החומריים. כך שברגע הבדלת הנפש מן הגוף, קשה עליה הפרידה מן הגוף ומן החומר, כמו צמר שנאחז בקוצים⁴.

כל הרצונות המעוותים והחומריים שנדבקו בנפש, נותרים בארץ ולא ממשיכים עם הנפש העולה בקדושה ובטהרה לגנזי מרומים. הם דבקים בגוף המת, והם הסיבה לטומאת המת.

החריגה של ‘מת מצוה’

הכוהנים אמורים להיות קדושים ומורמים מעם, על-מנת שיוכלו לשרת במקדש בקדושה ובטהרה. לכן עליהם להימנע ממפגש עם טומאת מת, שהיא טומאה חמורה, למעט מצבים חריגים כמו ‘מת מצוה’, כאשר לפני הכהן מוטל מת שאין מי שידאג לקבורתו, ולמרות קדושתו צריך הכהן לטפל במת זה - ולהביאו לקבורה.

זו גם הסיבה לכך שהכהן חייב להיטמא למת שהוא אחד משבעת קרוביו, כי במקרה זה מוטלת על הכהן האחריות לדאוג לקבורת המת. יוצא מן הכלל, הוא מקרה בו מתה אחותו הנשואה של הכהן, שהרי כעת יש לה בעל, והאחריות לדאוג לקבורתה מוטלת על כתפיו של הבעל ולא על אחיה הכהן, ולכן אסור לכהן להיטמא לצורך קבורתה.

1. ויקרא, פרק כ”א, פסוק ב’. ↩

2. שם, פסוק ג’. ↩

3. פרק י”ב, פסוק ז’. ↩

4. על פי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח’, עמוד א’. ↩