למה האדם נמשל לעץ?
התורה מְצַוָה את עם ישראל, כי במקרה שיערכו מלחמה ויצורו על עיר כדי לכובשה, לא ישמידו את עצי הפרי הנמצאים בעיר, וישמרו עליהם מבלי להזיק להם.
והתורה מנמקת את האיסור: "כי האדם עץ השדה". כלומר, עצי הפרי משולים לאדם. כמו שהאדם עושה פירות, כך העץ עושה פירות ולכן אין לגדוע את החיים של העץ.
ונשאלת השאלה: מפני מה נמשל האדם דווקא לעץ, הרי מאותה סיבה ניתן היה להקביל את האדם לתבואה הצומחת בשדה או לכל צמח אחר?
היגיעה מבטיחה צמיחה
את ההסבר אפשר למצוא בדברי דוד המלך בספר תהלים1: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו".
אחד המאפיינים הבולטים של עבודת האדמה, הוא העמל הרב הנדרש מהאדם העובד כדי להצמיח פירות טובים. רק על-ידי יגיעה ומאמץ רב, ניתן להניב יבול טוב. לכן, מי שזורע במאמץ וביזע, יראה ברכה בעמלו ויקצור את יבולו בשמחה.
כך גם ביחס ללימוד התורה. יש ללמוד תורה, להעמיק בה ולחדש בה חידושים. אך על-מנת לחדש חידושים נכונים וראויים, יש צורך להתאמץ ולהתייגע – ורק בעמל ויזע זוכים ללימוד מוצלח ופורה.
לעיתים, האדם עמל בתורה, מתאמץ ושוקד על תלמודו, ועם זאת לא רואה מיד ברכה בעמלו.
בין תבואה לפירות
אכן, גם כדי להצמיח תבואה בשדה נדרש עמל רב, אך צמיחת התבואה מתרחשת זמן קצר, יחסית, לאחר הזריעה. לכן, התוצאות המהירות מעוררות באדם העובד כוחות חדשים ואנרגיות חדשות, ועבודת השדה נהפכת לקלה יותר.
לעומת זאת, עבודת האדמה בזריעת אילנות פרי, לא מניבה פירות מִיַדִיִים, ומנטיעת האילן ועד שהוא מניב פירות טובים, חולף זמן ארוך וממושך.
לכן התורה מקבילה את האדם דווקא לעץ השדה. כשם שפירות העץ באים רק לאחר עמל רב והמתנה ארוכה וממושכת, כך גם בלימוד התורה יש להשקיע כוחות ומאמצים רבים, ולפעמים נראה את התוצאות הטובות רק לאחר זמן רב.
אלא שהתורה מכירה בכך, ומבטיחה כי אם הלומד אכן יתייגע, מובטח לו שבסופו של דבר לימודו יניב פירות טובים, ואם ישקוד על התורה – בוודאי יצליח בלימודו. ובלשון התלמוד2: "יגעת ומצאת – תאמין".