כחוט השערה
לאחר תיאור נרחב של תהליך בריאת העולם, מסיימת התורה ומספרת על השלב בו נשלמה המלאכה: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי".
אומרים על כך חכמינו1, כי לשון הפסוק 'ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', למרות שה' סיים את הבריאה ביום השישי, יש רמז לכך שהקדוש-ברוך-הוא עסק במלאכת הרכבת ובריאת העולם עד לרגע האחרון ממש של היום השישי, והפסיק בדיוק ברגע בו החל היום השביעי. ובלשון חכמינו2: “הקדוש-ברוך-הוא, שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה… ונראה כאילו כילה בו-ביום".
נשאלת השאלה: לשם מה סיים הקדוש-ברוך-הוא את מלאכתו בדיוק ברגע האחרון של יום השישי ונכנס בו בדיוק מופלא של 'חוט השערה', הרי הקדוש-ברוך-הוא בוודאי היה יכול לסיים את מלאכתו זמן קצר לפני-כן, מבלי לצמצם את הזמן כל-כך?
לכל דבר יש תכלית
אלא שבמעשה זה, מלמדנו הקדוש-ברוך-הוא 'מוסר השכל' לחיי היום-יום:
חכמים אומרים3: 'לא ברא הקדוש-ברוך-הוא דבר אחד לבטלה'. כלומר, אין בריאה – ולו הקטנה ביותר – שנבראה לבטלה, ללא כל תכלית ומטרה, אלא לכל דבר ולכל נקודת זמן יש את התכלית לשמה נבראה, ואת המטרה אותה יש ליישם באותו רגע.
זו הסיבה לכך שהקדוש-ברוך-הוא נכנס אל יום השבת 'כחוט השערה' – להורות לנו, כי מאחר שלכל דבר ולכל רגע יש חשיבות רבה, כי לכל פרט בבריאה יש ייעוד ומטרה, חשוב מאד לנצל את הזמן כראוי ולמלא את ייעודו של כל רגע.
"והגית בו יומם ולילה"
זהו מסר רב-חשיבות, שכן אדם עשוי לטעון שקשה להבין את הצורך בלימוד התורה בכל רגע פנוי, ומדוע מצווה אותנו הקדוש-ברוך-הוא "והגית בו יומם ולילה"? האם לא די בלימוד תורה בבוקר ובערב?
בדומה לכך, עלול יהודי לטעות ולחשוב שאין צורך להקדיש את כל חייו לעבודת ה', ודי להקדיש לשם כך שעות מסוימות וימים מסוימים, ואילו בשאר הזמן אפשר לנוח מהמאמץ של לימוד התורה וקיום המצוות.
לכך מורה לנו הקדוש-ברוך-הוא כבר בתחילת התורה, כי כשם שהוא עצמו מנצל כל רגע מבלי לתת לאף נקודת זמן להישמט וללכת לאיבוד, כך נדרש כל יהודי לנצל כל רגע ורגע במלואו.