למה 'יהיו בעיניך'?
בפרשת השבוע, מְצַוֶה משה רבינו את בני ישראל, כי עם הכניסה לארץ ישראל, יכתבו את התורה על 12 אבנים בשבעים שפות שונות, ויניחו את האבנים הללו בנהר הירדן. בנוסף לכך, יש לכתוב את כל התורה על 12 אבנים בשבעים לשון, ואת האבנים הללו יש להניח במקום ששמו 'גלגל'. לאחר מכן, עליהם להקים מזבח ולהציב אותו בהר עיבל1.
בשלב הבא, צריכים בני ישראל לעמוד על ההרים הסמוכים – 'הר עיבל' ו'הר גריזים' – ולהכריז בהר הראשון את הברכות שיחולו על מי שיקיים תורה ומצוות בצורה ראויה. ולחילופין, להשמיע בהר השני את הקללות שעלולות ליפול על מי שלא ינהג בדרך הישרה2.
כהקדמה לכל הציוויים הללו, משמיע משה רבינו בפני העם את הקריאה הבאה: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך".
על כך מפרש רש"י, כי משה רבינו אינו מתכוון שהיום בני ישראל הפכו לעם ה', שהרי דבר זה כבר התרחש בעת קבלת התורה במעמד הר סיני. כוונת משה רבינו היא, שיהודי צריך לחוש בכל יום ויום כאילו מעמד הר סיני התרחש היום ממש, ובלשונו של רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך, כאילו היום באת עמו בברית".
ואולם, לשונו של רש"י תמוהה קצת: מדוע בחר רש"י במילה "בכל יום יהיו בעיניך", הרי מדובר על מעמד הר סיני העוצמתי שפעל על כל הגוף כולו, ואם-כן היה ראוי יותר לכתוב "בכל יום תחוש" או "בכל יום תרגיש" וכדומה, ומדוע כתב רש"י "יהיו בעיניך"?
בין ראיה לשמיעה
ההסבר טמון בעובדה שהלומד את הפסוק עלול לתהות – איך יתכן לדרוש מאדם לחוש את מעמד מתן-תורה בכל יום כדבר חדש לחלוטין, הרי בטבע בני אדם לא ניתן להתרגש וליהנות מדבר מסוים בפעם השנייה כמו בפעם הראשונה?
את המענה לכך, רומז רש"י במילים "יהיו בעיניך":
קיים הבדל מהותי בין שמיעה לראיה. כאשר אדם שומע שיעור או שיר, הרי כאשר הוא שומע את השיעור או השיר מתחילתו ועד סופו, הוא קולט את שייכות הדברים זה לזה ונהנה. ואילו כאשר האדם שומע את השיעור או את השיר פעם נוספת, הנאתו כבר איננה באותה מידה, כי כבר בתחילת הדברים הוא יודע מה הוא עתיד לשמוע. לכן, אינה דומה שמיעה בפעם הראשונה לשמיעה בפעם השנייה.
בראיה, לעומת זאת, האדם רואה מלכתחילה את כל התמונה בבת-אחת. וגם אם יתעכב להביט בתמונה רגע נוסף, זו בדיוק אותה ראיה כמו קודם לכן, ללא כל שינוי. ובכל זאת, גם בהסתכלות חוזרת, הוא מתענג מכל רגע.
אפשר לחוש את החידוש
לפי זה, מובן מדוע כתב כאן רש"י "יהיו בעיניך":
הכוונה היא, לרמז כי למרות שהתורה ניתנה לפני שנים רבות, תחושת השייכות לתורה והעונג מהתורה, יכולים וצריכים להיות בכל יום מחדש. שכן, כשם שבראיה, האדם יכול ליהנות ממראה עיניו כל פעם מחדש, למרות שכבר נחשף לאותו מראה בעבר, כך גם ביחס למתן תורה. על-ידי התבוננות מעמיקה במהותה של התורה ובגדולתו של נותן התורה, ניתן להתקרב לתחושה שמתן-תורה אכן מתרחש בכל יום מחדש.