ו' התוספת
בפרשתנו מסופר כיצד יעקב קיבל מיצחק את הברכות שיצחק ייעד בתחילה לעשיו. בעצת רבקה אמו, יעקב לובש את בגדי עשיו, ומגיש לאביו מטעמים משובחים שרבקה הכינה. יצחק – שבאותם ימים כבר לא היה מסוגל לראות – לא מבחין שאין זה עשיו, ומברך את יעקב בברכות רבות ועצומות.
את הברכות פותח יצחק במילים: "ויתן-לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", ולמעשה תולה את הברכות בידיו של הקדוש-ברוך-הוא.
חכמי ישראל עומדים על דיוק הלשון בפתח הברכה, ותמהים מדוע ההתחלה היא בהקדמת האות ו' – "ויתן-לך האלוקים", ולא בצורה המתבקשת לכאורה "יתן-לך האלוקים"?
ומסבירים:1 שבתוספת האות ו' התכוין יצחק שהאלוקים יתן לבנו ברכה כפולה ומתמשכת – "יתן ויחזור ויתן". כלומר, יצחק אבינו בירך את יעקב, שהקב"ה יוסיף לו ברכות על גבי ברכות, ולמעשה יעניק לברכות מימד של שלימות ואי-הגבלה.
ונשאלת השאלה: למה היה צורך בכך? האם יצחק היה סבור שהקדוש-ברוך-הוא יברך את יעקב אבינו בברכה חסרה, ושלכן מצא לנכון להוסיף ולהקדים את האות ו' כדי לוודא שהברכה תהיה מושלמת?
שתי שלימויות
להסברת הדברים, יש לשים לב לשני תארים ייחודיים שניתנו לשניים מגדולי ישראל2:
האחד הוכתר בתואר "בור סוד שאינו מאבד טיפה". בתואר זה שיבח רבו את התלמיד שלא איבד ולא שכח אפילו פרט אחד קטן מכל הדברים הרבים ששמע ולמד. לעומתו, חברו הוכתר בתואר "כמעין המתגבר". תואר שניתן לו בזכות היכולות המיוחדות שלו להצליח ולהעמיק בדברי החכמה ששמע ולמד, ולפתח אותם למימדים נוספים ואפיקים רחבים.
התלמיד הראשון, זה שמתואר כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה", הוא ללא ספק תלמיד מושלם, וההקפדה שלו לקלוט את דברי רבו במילואם, היא ביטוי לשלימותו. עם זאת, התלמיד השני, המתואר כ"מעין המתגבר", מסמל שלימות נעלית עוד יותר. זו שבאה לידי ביטוי ביכולת לפתח את הרעיונות ששמע מהרב, ולחדש חידושים נוספים בכוח עצמו.
בעלי-תשובה
גם בעבודת ה' קיימים שני סוגים של שלימות:
עבודת הצדיקים מקבילה לשלימות של התלמיד הראשון – הם מקיימים את כל דברי ה' בדיוק, מבלי להחסיר דבר. כמו "בור סוד שאינו מאבד טיפה". ואילו עבודתם של בעלי-התשובה מקבילה לשלימות של התלמיד השני. זו עבודה נעלית במיוחד, שבאמצעותה הם מצליחים להפוך אפילו את חטאי העבר שלהם לזכויות3, דבר שהצדיקים לא מסוגלים לו. כמו "מעין המתגבר" שלא מפסיק לנבוע ולחדש.
זו המשמעות הפנימית בהקדמת האות ו' בברכתו של יצחק ליעקב. באמצעות התוספת הזו, יצחק בירך את יעקב, כי מעבר לשלימות הברכה המחויבת מעצם העובדה שמדובר בברכתו של הקדוש-ברוך-הוא, הוא יזכה גם לשלימות השנייה. בכך ניתנה לבני ישראל, צאצאיו של יעקב, היכולת לעבוד את ה' גם ברמה הגבוהה של בעלי-תשובה, ולנסוק לשלימות נעלית עוד יותר.