מעלתם של יושבי הארץ
חכמי ישראל מספרים1 שאברהם אבינו הילך בין מדינות וארצות שונות, ובכל אחת מהן מצא חיסרון בהליכות בני האדם יושבי הארץ. לכן לא רצה אברהם שבניו ינחלו את אותה הארץ. אך עם הגיעו לשטחה של ארץ ישראל, ראה את יושבי הארץ מנכשים את הזרעים, עודרים, חורשים ועוסקים בעבודת האדמה. מיד קרא אברהם: "הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת". שמע זאת הקדוש-ברוך-הוא והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
ויש לתמוה: בארץ ישבו באותם ימים אנשי כנען, עליהם אומרים חכמינו כי "מעשיהם של כנענים מקולקלים מכל העמים"2. אם כן, כיצד יתכן שרק בשל העובדה שעיבדו את האדמה, ירצה אברהם שזו תהיה הארץ שאותה יקבלו בניו לנחלה?!
להתדמות ל'בורא'
ההסבר נעוץ באמור בספר איוב3: "אדם לעמל יוּלָד".
הקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם כך שיטרח ויעמול להשיג את חפצו, ולא יקבל את כל הדרוש לו בחינם או בקלות.
ונשאלת השאלה: מדוע? וכי בורא העולם, בעל החסד והרחמים, לא יכול להנהיג את העולם כך שבני האדם ישיגו את מבוקשם בקלות, ללא צורך לעמול ולהתייגע?
אלא שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שבני האדם ישתוו וידמו לו, ודבר זה מתאפשר רק על-ידי שהאדם יטרח, יעמול ויזיע, והמאמצים שלו יניבו תוצאות.
במילים אחרות: מהות ההבדל בין 'בורא' ל'נברא' היא, שהבורא משפיע לנבראים את צרכיהם, ואילו הנברא מקבל את צרכיו מהבורא. לכן, אילו בני אדם לא היו נדרשים לעמול ולהתייגע בכדי להפיק תוצאות, הייתה כל מהותם כנבראים מצומצמים, הנתונים תמיד לחסדי ה' – והיו חסרי דמיון לבורא.
ואולם בורא העולם רוצה שבני האדם יהיו דומים לו, וגם אנשי הארץ יהיו בעמדת ה'משפיע' ולא רק בעמדת 'מקבל' את ההשפעה. לפיכך טָבַע הבורא באדם, את הצורך ליצור באמצעות עמל ויגיעה. כך משפיע האדם ה'נברא' על העולם, והופך אותו להיות דומה בהנהגותיו ל'בורא'.
עמל להחדיר קדושה
זו הסיבה שכאשר אברהם אבינו ראה את יושבי הארץ עוסקים בעבודת האדמה ועמלים במלאכתם, הוא מיהר להכריז: "הלוואי יהא חלקי מיושבי הארץ הזאת". אברהם ראה בעיסוקם בעמל ויזע רבים, את הפוטנציאל של מעבר מעמדת 'מקבל ההשפעה' – למצב של דמיון לעמדת ה'משפיע' עצמו.
אברהם אבינו ראה בעיני רוחו את בני ישראל מגיעים לארץ ישראל, ומשתמשים בתכונה זו של עמל ויגיעה למטרות קדושות וחיוביות – להתייגע בהמשכת אלוקות לעולם, והפיכת הארץ – לארץ קדושה, ואין פלא שבחר בארץ הזו מכל הארצות.