לשם מה כל הטורַח?
בני ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ, וכעת משה מלמדם את מִצְוַת הביכורים לפרטיה. מדי שנה, יש לקחת את הפירות הראשונים שצמחו בשדה ולעלות עִמם לירושלים. בירושלים מביא הביכורים נותן אותם לכהן, מתוודה עליהם, והולך לסעוד ולשמוח עם משפחתו וקרוביו בירושלים.
ונשאלת השאלה: מדוע יש להטריח את בעלי הנחלות, לעשות את כל הדרך לירושלים בשביל להביא את ראשית ביכורי אדמתם? מה גם שהביכורים באים רק משבעת המינים, וכמות הפירות עִמה עולים לירושלים היא כמות זעומה1. אם כן, לשם-מה כל הטורַח?
תהלוכה ססגונית
כך מתאר הרמב"ם2 את הבאת הביכורים: "כל העיירות שבמעמָד3, מתכנסות לעירו של מעמד4, כדי שלא יעלו יחידים… ובאים ולנים ברחובה של עיר… ובשחר הממונה אומר: 'קומו וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל ה' א-לוהינו'. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו… והחליל מכֶּה [מנגן] לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים בכל הדרך וקוראין: 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לי בֵּית ה' נלך'. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ועיטרו את ביכוריהם… והפַּחוֹת [סגני הכהונה] והסגנים [סגני הלויים] והגזברים [הממונים על ההקדש של בית המקדש] יוצאין לקראתן מירושלים… וכשייכנסו כולן בשערי ירושלים, יתחילו לקרות: 'עומדות היו רגלינו בִּשְׁעָרַיִךְ ירושלים'. כל בעלי אֻמָּנוּיוֹת [בעלי מלאכה] שבירושלים, עומדין לפניהם ושואלין בשלומן… והם מהלכין בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרין: 'הללוי-ה, הַלְלוּ אֵ-ל בְּקָדְשׁוֹ' עד "כל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל י-ה הַללוי-ה"… וקוראין עד שמגיעין לעֲזָרָה [חצר בית המקדש]. הגיעו לעזרה, דיברו הלויים בשיר: ' אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי'".
התיאור הצבעוני בדברי הרמב"ם, מאפשר לנו לדמיין בעיני רוחנו, כיצד נראה המעמד המרומם והמשמח של הבאת הביכורים. אך התיאור רק מַעֲֲצִים את השאלה, לשם-מה כל החגיגה וכל הטורח?
המקור לכל הטוב
דברי התורה על מִצְוַת הביכורים, נפתחים בפסוק: "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". מכאן שמִצְוַת הביכורים היא דווקא אחרי המנוחה מכיבוש הארץ, כאשר בני ישראל יושבים בהשקט ובבִטחה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
כאשר רואים ניסים גלויים שעשה הקדוש-ברוך-הוא, כיצד מֵעָם ללא נחלה, קיבלנו ארץ זבת חלב ודבש, קל לזכור שכל הטוב הזה הוא מאת ה' יתברך. אך ככל שנוקפות השנים, והטוב נהיה דבר שבשגרה, הוא נהיה מובן מאליו, ואנו עשויים לשכוח שהכל ניתן לנו מאת הקדוש-ברוך-הוא כמתנת חינם. לכן מגַדל התבואה והפירות מְצוּוֶה: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - עליך לקחת "מראשית כל פרי האדמה" שאתה חושב שהיא "ארצך", אבל עליך לזכור כי לאמיתו של דבר, היא הארץ "אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
מן התורה, אין לביכורים שיעור. וחכמים נתנו בהם שיעור כתרומה, אחד משישים. ↩
משנה תורה, ספר זרעים, הלכות ביכורים, פרק ד’, הלכות ט”ז - י”ז. ↩
הכוהנים והלויים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות כהונה ולְוִיָּה, והעבודה בבית המקדש חולקה בין משמרות אלו סביב חודשי השנה (כל משמרת התחלפה אחת לשבוע, בשבת). בנוסף למשמרות אלו, חולקו יתר שבטי ישראל לעשרים וארבע 'מעמדות'. אנשי המעמד היו מצטרפים למשמרות הכהונה והלְוִיָּה והיו מגיעים למקדש לעמוד עם הכוהנים והלויים בשעת הקרבת קורבנות התמיד והמוספים כנציגי העם. כל מעמד התחלף אחת לשבוע. ↩
עירו של ראש המעמד. לכל מעמד היה ממונה, הקרוי ראש המעמד, והוא היה האחראי להכין את עולי הרגל לעלייה לירושלים. גם העלייה לירושלים לצורך הבאת הביכורים מאזורו הייתה באחריותו. ↩