מפי עצמו?!
פרשתנו פותחת את החומש החמישי – חומש דברים. חלק חשוב של הספר, הוא נאום של משה רבינו לבני ישראל המכיל תוכחות על העבר, הוראות חדשות וכן הסבר וביאור למצוות רבות שניתנו קודם לכן.
על הייחודיות של ספר דברים, נאמר בתלמוד שמשה רבינו אמרו "מפי עצמו"1. חכמי ישראל הסבירו, כי אין הכוונה שמשה רבינו אמר את הדברים מליבו חס-ושלום, אלא גם דברי משה בספר דברים, הם בוודאי דברי ה' שנאמרו מפי משה ברוח הקודש2.
ונשאלת השאלה: אם כן, מה בין החומשים הקודמים שנאמרו על-ידי משה מפי ה', לספר דברים שמשה אמר "מפי עצמו"?
ללא מעורבות אישית
ההסבר הוא, שאת ארבעת החומשים הקודמים, מסר משה לבני ישראל כשליח של הקדוש-ברוך-הוא, מבלי לערב בכך את מציאותו האישית3.
משה רבינו שמע את דברי ה', ומסר אותם לעם, באותם מילים בדיוק כפי שהם נאמרו מפי ה'. משה עשה זאת עוד לפני שהוא עצמו חשב על תוכן הדברים ועל השלכותיהם.
לעומת זאת, את חומש דברים אמר משה 'מפי עצמו'. כלומר, ברור שכדברי החכמים הנזכרים לעיל, גם את המילים והתוכן של ספר זה מסר משה ברוח הקודש, ובדיוק באותן המילים שנאמרו לו מפי ה'. ואולם, משה רבינו מסר זאת לבני ישראל, לאחר שהתבונן בדברי ה' והפנים את תוכנם. לכן אומרים חכמי ישראל, שחומש זה נחשב כדברי משה עצמו.
שלבים במסירת התורה
למעשה, מסירת התורה לבני ישראל, עברה שלבים רבים עד לצורת העברתה הנוכחית.
הנחת היסוד היא, שהקדוש-ברוך-הוא איננו חפץ שנקבל את דבריו בתורה בצורה מופשטת ומנותקת, אלא שנבין את תוכן הדברים בשכלנו, נפנים את מצוותיו ונתאחד עם קדושתן.
במעמד מתן תורה, החל הקדוש-ברוך-הוא לומר בפני בני ישראל את עשרת הדברות. אולם, לאחר שתי דיברות בלבד, נפל על בני ישראל פחד והם ביקשו שמשה ישמע את הדברים מפי ה' וימסור אותם לעם כשליח של ה'. בכך התחיל עידן של העברת התורה לבני ישראל בצורה כזו.
בחומש דברים, משה רבינו כבר איננו רק שליח להעברת מסרים. מדובר בשלב שבו כבר הפנים את דברי ה' גם בשכלו האישי, כנזכר.
בדורות הבאים, דבר ה' בא באמצעות התנאים והאמורים, חכמי המשנה והתלמוד. ואף הם קיבלו זאת מבורא העולם ברוח הקודש, אלא שהדברים נקלטו בשכלם האישי של החכמים, כרצונו של הקדוש-ברוך-הוא.
זהו הרצון העליון – שנתייגע ונעמול בדברי תורתו, נפנים את הדברים וכך נקדש את שכלנו, נעדן אותו ונעשה אותו רוחני יותר.