להקל על החוזר בתשובה
בפרשתנו נזכר בתורה איסור גזל. הלוקח מחברו כסף, או שווה כסף, אפילו בשווי של פרוטה אחת בודדת, עובר על איסור גזילה, וחובה עליו להחזיר את הממון לבעליו.
הרמב"ם כותב שגזלן שהחליט לחזור בתשובה, חייב להשיב את הגזילה. עם זאת, מסייג הרמב"ם: "אם לא הייתה הגזילה קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו, כדי לקרב הדרך הישרה על השבים. וכל המקבל ממנו דמי גזילה, אין רוח חכמים נוחה ממנו"1. כלומר, חכמים תיקנו שאם הכסף או הדבר הנגזל עצמם לא קיימים בידי הגזלן – לא מקבלים מהגזלן את דמי הגזילה. וזאת, כדי להקל על הגזלנים לשוב בתשובה שלימה.
לקרב בכוונות טהורות
עלינו ללמוד מכך לגבי המשימה החשובה של דורנו זה, כאשר רבים מבני ישראל זקוקים לעזרה וסיוע רוחני. עלינו החובה להושיט להם יד, ולנתב אותם אל הדרך הנכונה של התורה והמצוות.
ואם כדי לסייע ולהקל על השבים, תיקנו חכמים שעל האדם למחול על ממונו, קל-וחומר שהעיסוק בקירוב בני ישראל לאביהם שבשמיים, צריך להיות לא לשם תגמול גשמי או רווח רוחני. יש לקרב יהודים מתוך כוונה טהורה לסייע להם לשוב לדרך הישרה.
יתר על כן. יש יתרון גדול להתמסרות ולקירוב גם כשבכך נגרם לפעיל הפסד ממון או זמן וכד' או הפסד רוחני, כאשר במקום לעסוק בדברים נעלים, הוא משפיל את עצמו לקרב יהודי שנמצא במצב רוחני ירוד. מי שמתאמץ בקירוב יהודים ומשלם על כך מחיר, בגשמיות או ברוחניות, הרי הוא כמי שמציית לבקשת חכמים מהנגזל למחול על ממונו, כדי להקל על הגזלן לשוב בתשובה, ו"רוח חכמים נוחה הימנו".
בדרכו של הקב"ה
ערבות הדדית זו, נלמדת מדרכיו של הקדוש-ברוך-הוא2: החוטא ועובר עבירה נחשב 'גזלן'3, שכן הבורא מעניק לו חיים ושפע, והאדם 'גוזל' את השפע ומשתמש בו לדברים שליליים.
עם זאת, נוהג הקדוש-ברוך-הוא מצידו לפנים-משורת-הדין, וכאשר היהודי מחליט לחזור בתשובה, הוא מיד נענה לו ועוזר לו. הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, מוותר על כבודו, מקרב את החוטא ומוחל לו.
כאשר בני ישראל יסייעו זה לזה לשוב בתשובה ולהתקרב אל ה', עם ישראל כולו יתאחד וישוב בתשובה שלימה. כך תקויים הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא שבסוף הגלות עם ישראל יעשו תשובה, ומיד לאחר-מכן יגאלנו ה' יתברך מהגלות, ויביאנו אל הגאולה האמיתית והשלימה.