התורה בשמים?!
במהלך נאומו של משה רבינו ביום פטירתו בפני עם ישראל, הוא מעורר ומעודד את העם לקיים את התורה והמצוות לתמיד, גם לאחר פרידתו מהם1.
בין הדברים, אומר משה רבינו: "כי המצוה הזאת.. לא בשמים היא, לאמר מי יעלה לנו השמימה". כלומר, אל לו ליהודי לחשוב שכדי לקיים את התורה והמצוות, עליו לנסוק לשמים – אלא ניתן לעשות זאת תוך כדי ניהול החיים הרגילים.
ובעוד שלגבי תיאורים מסוימים בתורה, אומרים חכמי ישראל שהדברים כתובים בדרך צחות וגוזמה2, על פסוק זה 'מי יעלה לנו השמימה' לא נאמר שהוא בדרך גוזמה. ומכאן שיש דרך להסביר אותו לפי פשוטו.
אם כן, לא ברור: למה שיהודי יעלה על דעתו שקיום התורה והמצוות כראוי אפשרי דווקא בשמים?
'שמים' וקצה השמים'
הסבר הדבר:
כמה פסוקים לפני כן מופיעה הנבואה על קיבוץ הגלויות שיעשה בורא העולם בגאולה העתידה. הקדוש-ברוך-הוא יקבץ וירכז את כל יהודי התפוצות מכל רחבי תבל, ויכנס אותם לארץ ישראל.
ובהקשר זה, נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוקיך". כמובן, במילים 'בקצה השמים' אין הכוונה שהאדם אכן נמצא בפועל בשמים, אלא ליהודי שנמצא במרחק כל-כך גדול מהריכוז של כל עם ישראל, כמרחק בין שמים לארץ.
אם כן, יש לומר שגם המושג 'שמים' בפסוק 'לא בשמים היא', מתפרש כמקום רחוק ביותר, כדלהלן.
יהודי שחי חיי בדידות בארץ נֵכָר, רחוק מאד מארץ ישראל, עלול לחשוב בטעות שקיום התורה והמצוות הוא דבר קדוש ומרומם שיש לו מקום רק בארץ ישראל, ארץ הקודש. ולכן, כדי לקיים תורה ומצוות, הוא מוכרח להרחיק ממקומו לארץ ישראל.
כדי לשלול את הגישה הזו, אומרת התורה: "לא בשמים היא"! טעות היא לחשוב שהתורה מתקיימת רק בארץ ישראל הרחוקה ממנו, וגם מי שגר אי-שם בחוץ-לארץ יכול וצריך לקיים תורה ומצוות ולקדש את מקום מגוריו.
לכל יהודי, בכל מצב
כך מתפרשים הדברים גם במובן הרוחני:
יהודי עלול לחשוב שקיום תורה ומצוות נועד רק ליהודים קרובים למימוש הרצון האלוקי, השומרים באדיקות על מצוות התורה. ואילו הוא, שרחוק מתורה ומצוות, לא מסוגל לקיים תורה ומצוות כראוי.
כלפי הגישה הזו, מכריזה התורה ואומרת: "לא בשמים היא"! התורה אינה רחוקה כרחוק השמים, אלא שייכת לכל יהודי בכל מצב, ללא יוצא מן הכלל. ומי שרק יתאמץ ויתמיד בדרך הישרה – בוודאי יצליח!