גנותם של ישראל?!
חכמים מספרים1 שבהיות בני ישראל במצרים, אחד המצריים חמד באמו של המקלל, ורצה לקחתה לאישה. הוא נכנס לאוהל שלה בתרמית, וכך נולד 'בן האישה הישראלית' – המקלל. כששמע על-כך משה רבינו, כעס והרג את המצרי על-ידי אמירת שם ה'. כשגדל הילד ונודע שאביו מת באמצעות שם ה', קילל את שם ה' ונענש על כך. התורה מספרת את סיפור המקלל, תוך פירוט מפורש של שם אמו: "שלומית בת דברי".
ונשאלת השאלה: בדרך כלל, התורה נזהרת ביותר שלא לדבר בגנותם של ישראל, וגם אם כבר התורה מספרת דבר לא רצוי, היא נמנעת מלהזכיר את שם החוטא או החוטאת, אם הדבר לא הכרחי. אם-כן, מדוע כאן מפורש שם אמו של המקלל, שחטאה בחוסר צניעות?
ההסבר המקובל על-כך2 הוא שבפירוט שם אמו של המקלל, אין כוונת התורה להכפיש את שמה. להיפך, בכך מביעה התורה את שבחם של ישראל – שבכל בני ובנות ישראל באותו הדור, לא היה מי שנכשל בחטאים מסוג זה, אפילו לא בשוגג או באונס, נלמד הדבר מאותה אישה אחת בודדת.
אך עדיין נותר מקום לשאלה: גם אם מאזכור שם האישה לומדים שבח על בני ישראל, סוף-סוף שמה מוזכר במובן שלילי, ומדוע התורה לא נמנעת מכך?
משחית על-מנת לתקן
הבנת הדבר, נעוצה בהלכה בדיני איסור 'בל תשחית':
התורה אוסרת להשחית ולהרוס אילנות נושאי פירות, או כל דבר אחר בבריאה שיש לו ערך כלשהו3. אולם, כאשר אדם מעוניין לבנות בניין חדש וטוב יותר מבניין ישן שקיים, או לנטוע עץ חדש במקומו של עץ ישן – אין בהריסת הקיים איסור 'בל תשחית'. שכן, מותר להרוס על-מנת לבנות או לעקור על-מנת לנטוע, כי במקרים אלה אין כוונה להשחית אלא לתקן4.
דיבורים שמביאים אחדות
זה גם ההסבר לכך שהתורה אינה נמנעת מלהזכיר כאן את שם האישה:
כשם שבהשחתה מתוך כוונה לתקן ולעשות משהו טוב יותר, אין איסור 'בל תשחית', כך כאשר שם האישה נזכר כדי ללמד יסוד גדול וחשוב כל-כך, אין כאן שום אמירה בגנותה אלא בדיוק להיפך.
עלינו ללמוד מכך, עד כמה יש להיזהר מדיבור בגנותם של ישראל, ולהרבות בדברים טובים על כל אחד ואחת מישראל על-מנת להרבות שלום ואחדות ולמהר את הגאולה.