במה זכו מנשה ואפרים?
בפרשת השבוע מתואר כיצד לפני פטירתו, יעקב אבינו שוכב על מיטתו, ומבקש מיוסף בנו לקרוא אליו את שני בניו, נכדיו של יעקב, כדי לברך אותם.
כשהשניים באים, יעקב מצהיר הצהרה מפתיעה, וקובע כי שני נכדיו הנערים – מנשה ואפרים בני יוסף, ייחשבו כבניו ממש וייכללו בין שבטי ישראל. ובלשונו של יעקב המצוטטת בתורה – "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי".
ונשאלת השאלה: מפני מה מאריך כל-כך יעקב בדבריו ואומר "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה"? הרי לכאורה היה ראוי יותר לקצר ולומר "שני בניך מנשה ואפרים – כראובן ושמעון יהיו לי" ולא יותר!
ולגופו של ענין, יש לתמוה: מה זכו מנשה ואפרים שרק הם, מבין כל נכדיו של יעקב, בני שאר השבטים, ייכללו בין שבטי ה' וייחשבו לבניו של יעקב ממש?
כשמצרים הייתה שממה
הסבר הדברים הוא, ששאלה אחת מיושבת בחברתה:
באריכות דבריו, התכוון יעקב גם להודיע ולגלות את הסיבה לכך שדווקא שני נכדיו אלו נכללים בין השבטים.
מנשה ואפרים נולדו ליוסף הצדיק בארץ מצרים – ארץ הטומאה. הסביבה אליה נחשפו הייתה רעה וקלוקלת, ומנהגי המצריים היו תמיד לנגד עיניהם. בנוסף לכך, מנשה ואפרים נולדו לפני הגעתו של יעקב אבינו למצרים, בתקופה בה מצרים הייתה שוממת לחלוטין מכל מוסד תורני וקהילה יהודית.
למרות התנאים הלא פשוטים הללו, מנשה ואפרים זכו לחינוך יהודי כשר, וגדלו יהודים יראים ושלמים הדבקים בדרכי התורה והמצוות – ללא כל סטייה חס-ושלום.
משפחה מושלמת
זו בדיוק הסיבה שדווקא מנשה ואפרים נכללו בין שבטי ישראל, ויעקב אבינו אומר עליהם – "לי הם" ומחשיב אותם לבניו:
חכמים אומרים שיעקב אבינו זכה לכך שהוא נפטר מן העולם הזה כאשר "מיטתו שלימה"1. כלומר, כל בניו ללא יוצא מן הכלל, שמרו תורה ומצוות ודבקו בדרך ה'. לעומתו, אברהם הוליד את ישמעאל שסר מן הדרך, ויצחק הוליד את עשיו הרשע. ואכן, דווקא במנשה ואפרים ניכרת במיוחד השלימות של יעקב אבינו כמי ש"מיטתו שלימה", וזרעו אחריו מקפידים ללכת בדרך התורה והמצוות על-אף הניסיונות הקשים שעומדים לנגדם.
לכן האריך יעקב בדבריו באמרו "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים", וגם הוסיף שציין את העובדה שהם נולדו בתקופה השוממת "עד בואי אליך". כי הנתונים הללו בחינוכם וגידולם של מנשה ואפרים, הם בדיוק הסיבה והנימוק מדוע החשיב אותם כבני יעקב ולכלול אותם בין השבטים.
1. ויקרא רבה, פרשה ל"ו ה'.

