"עוד יוסף חי"
הפגישה בין יעקב ליוסף בנו האבוד, הייתה מאד מרגשת. לאחר שנות ניתוק רבות, מצא יעקב את בנו בארץ מצרים כשהוא בתפקיד בכיר ביותר, ולמעשה שליט על כל ארץ מצרים.
בעקבות המפגש, יעקב מצהיר: "אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". כלומר, כעת אני יכול למות בשלווה ובשקט נפשי, לאחר שראיתיך חי.
ונשאלת השאלה: הרי גם לפני הפגישה בפועל, כאשר יעקב היה בארץ ישראל, כבר נודע לו שיוסף חי וקיים1, אם כן, למה יעקב אומר שרק עתה הוא יכול למות בשלווה?
האם הוא אכן חי?!
התשובה היא, שכאשר קיבל את הבשורה שיוסף חי ונמצא במצרים, הוא בהחלט שמח, אבל שמחתו עדיין הייתה מאוד מוגבלת, ובפנימיותו שרר אי-שקט נפשי.
יעקב שמע שבנו יוסף מנהל את ארץ מצרים, והוא השליט הבלעדי על הנעשה במצרים, עד-כדי-כך שפרעה מלך מצרים הכריז2 – "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים".
לכן, יעקב אבינו חשש שעיסוקו של יוסף בהנהגת המדינה המצרית, השפיע על תכונות נפשו העדינות, ופעלה שינוי באורח חייו. בשלב זה יעקב עדיין לא ידע האם יוסף חי כפי שהוא רוצה שיוסף יחיה, או אולי יוסף חי חיים אחרים, שונים לחלוטין.
יעקב חשש גם, שאם אכן חלה הידרדרות במצבו הרוחני של יוסף והוא נגוע בהשקפת העולם המצרית חלילה, יצטרך יעקב לדאוג בעצמו לבסס את בתי-המדרש וחיי התורה בארץ גושן, ללא סיוע מצדו של יוסף.
הנשמה באה לעבוד
כשיעקב הגיע למצרים ונפגש עם יוסף פנים אל פנים, הוא נוכח לדעת כי למרות שיוסף נושא תפקיד ממשלתי בכיר ביותר, מצבו הרוחני הוא ברמה גבוהה מאד. דבר שבא לידי ביטוי גם בכך שיוסף בכה על חורבן בית-המקדש שעתיד להיות בעוד מאות שנים3.
כעת ידע יעקב ללא ספק, שיוסף חי כפי שהוא רצה ושאף שיחיה. ולכן רק כאשר יעקב נפגש עם יוסף, הוא הכריז – "עוד יוסף בני חי", כי רק עכשיו הוא ראה שיוסף אכן חי חיים ראויים באמת.
ויש כאן רמז גם לגבי המטרה והתכלית של ירידת נשמותינו לעולם הזה:
הקדוש-ברוך-הוא הוריד את נשמות בני ישראל למטה, כדי שיעסקו בעבודת ה' ויקיימו תורה ומצוות כראוי, מבלי להיות מושפעים מתופעות לא רצויות הקיימות בעולם.
וכאשר הנשמה ממלאת את שליחותה ועוסקת בתורה ובמצוות בעולם הזה בצורה הנכונה, היא בוודאי תצליח לשמר את קדושתה הטבעית, ואפילו תתעלה לרמות רוחניות גבוהות ועצומות יותר.