למה כל-כך חמור לשכוח?
בפרשתנו מופיע הציווי: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך".
חכמי ישראל למדו מכאן את האיסור לשכוח דברי-תורה בכוונה תחילה, ואמרו1: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".
ונשאלת השאלה: מדוע שכחה של דבר-תורה אחד שנלמד בעבר, חמורה עד כדי כך ש"כאילו מתחייב בנפשו"?!
בנוסף על-כך, מסופר בתלמוד2 כי החכם רבי זירא עשה תעניות וסיגופים במטרה לשכוח את תלמודו שלמד בבבל לקראת עלייתו לארץ ישראל, כדי לפתוח דף חדש בשיטת הלימוד הארצישראלית. האם יתכן שעבר על איסור חמור זה?
התורה – מקור חיים
ההסבר במהותה של התורה הקדושה ביחס לחיי היהודי:
על לימוד התורה, נאמר3 "כי הם חיינו ואורך ימינו". כלומר, לימוד התורה אינו השכלה המרחיבה את הידע, אלא חלק בלתי נפרד ממהות החיים היהודיים, ומזרים חיים ורעננות לנשמתו של היהודי ואף לגופו.
זו גם אחת הסיבות לכך שהתורה נמשלה למים4. כשם שהמים הם מקור החיוּת של דגי הים שאינם מסוגלים לחיות מחוץ למים, כך היהודי לא יכול לחיות חיים אמיתיים ללא התורה הקדושה.
מכאן חומרת האיסור לשכוח משהו מדברי התורה שנלמדו בעבר, שכן כשהאדם שוכח את דברי התורה, הוא מתנתק ממקור חיותו המזרים לו חיוּת מחודשת.
לפי זה, דברי חכמינו ש'שכחת דברי-תורה גורמת לאדם להתחייב בנפשו', לא אמורים כעונש או גזירה על חטא. הכוונה היא שכאשר אדם שוכח את דברי התורה שלמד, בדרך ממילא הוא מתנתק ממקור חיותו.
שכחה מסוג אחר
מצד שני, ברור שהחכם רבי זירא, שעמל לשכוח את שיטת הלימוד הבבלית לקראת המעבר לשיטת הלימוד הירושלמית, לא חטא ולא פגם כלל בנפשו. שכן, ההיגיון שמאחורי האיסור לשכוח דברי-תורה, הוא הניתוק שנוצר בין היהודי לתורה. ואילו אצל רבי זירא, השכחה נועדה רק כדי ללמוד טוב יותר ובשיטה מוסכמת. וכמובן אין בכך כל איסור, ושכחה מסוג זה לא גורמת שום פירוד בין היהודי למקור חיותו.
המסר מכך הוא שצריכים להיות מודעים לחיבור המהותי בין עם ישראל לתורה, להשתדל לעמול בדברי התורה ככל שרק אפשר, ובכך להזרים חיוּת מחודשת ומרעננת לחיינו.