למה לדחות למחר?
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – אלה מילות הפתיחה של פרשתנו. ורש"י מספר לנו שהיום בו הקהיל משה את העם, היה היום שאחרי יום כיפור. משה ירד מהר סיני ביום כיפור כשהוא מביא את המסר שה' סלח לעם ישראל על חטא העגל. יום לאחר מכן, אסף את העם וציווה על בניית המשכן.
ויש לתמוה:
מדוע המתין משה עד למחרת, ולא הקהיל את העם מיד ברדתו מן ההר, ביום הכיפורים עצמו? הלוא ידוע הכלל שקבעו חז"ל "זריזין מקדימין למצוות"1, ואם-כן היה צריך משה למסור להם את ציוויי ה' באותו היום, ללא דיחוי!
לא מפריעים ללימוד תורה
הסיבה לכך נעוצה בדבר נוסף שאירע בעת שירד משה מן ההר. ברדתו, הביא עמו משה רבינו את הלוחות השניות, והעניק לבני ישראל את התורה. היה זה לאחר שהקדוש-ברוך-הוא נתרצה למחול לבני ישראל על חטא העגל, ואמר למשה "סלחתי כדברך"2.
סליחתו של הקדוש-ברוך-הוא והענקת התורה, גרמו לבני ישראל התרגשות גדולה ותשוקה עצומה ללימוד התורה הקדושה. על כן, כשירד משה מההר והעניק לבני ישראל את התורה, היו כולם עסוקים מאותו רגע אך ורק בלימוד התורה.
משה רבינו ידע שלימוד התורה, ובפרט בתשוקה כה עזה, הוא דבר נעלה במיוחד, שאין לעצור אותו. לפיכך, המתין משה עם הציוויים אודות השבת והמשכן עד למחרת, כי ללימוד התורה לא מפריעים..
השילוב הנכון
כל אחד מאתנו צריך לקבוע לעצמו זמנים אותם הוא מקדיש ללימוד התורה. זמנים ששום דבר לא נוגע בהם, או מפריע להם. בזמן המיוחד, אותו נקדיש ללימוד, אין מקום לשום עיסוק אחר, חשוב ככל שיהיה.
במקביל, על האדם להקדיש זמנים בהם יעסוק בקיום מצוות הבורא. כפי שאז, למחרת יום הכיפורים, עצרו בני ישראל מהלימוד בכדי לשמוע את ציוויי ה'. כך היום, נדרש כל אחד לשלב בין הלימוד לקיום המצוות ומעשים טובים, כך ששני התחומים ישלימו זה את זה.