מה משמעות הדמיון וההקבלה?
נאומו של משה רבינו המתחיל בפרשת דברים, נמשך בפרשת השבוע בה הוא מפרט חלק נכבד מגלגוליהם של בני ישראל במדבר סיני.
לאורך נאומו, מעורר משה רבינו את העם לקיים תורה ומצוות כראוי, וכך יזכו לשכר רב ושפע מן השמים.
בין הדברים מזכיר משה את מעמד הר סיני, נתינת לוחות הברית לידיו מאת הקדוש-ברוך-הוא, והחרדה שאחזה בו בעת שראה את בני ישראל משתחווים לעגל הזהב – שגרמה לו לשבור את הלוחות.
בהמשך לכך, מספר משה רבינו על נסיעת בני ישראל ממוסרה, ומזכיר כי זה המקום בו מת אהרן הכהן ושם נקבר.
על הסיבה לסיפור פטירת אהרן הכהן כאן, בתוך הדברים על שבירת הלוחות, אומרים חכמי ישראל, כי "קשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש-ברוך-הוא כיום שנשתברו בו הלוחות"1.
ונשאלת השאלה: כל דבר שאמרו חכמינו מדויק בתכלית. אם כן, מה המשמעות של ההקבלה בין פטירתם של צדיקים לשבירת הלוחות, ששניהם נחשבים לדבר קשה באותה מידה?
מיזוג ערכים ב'לוחות הברית'
ב'לוחות הברית' התמזגו שני דברים נפלאים. האחד – הלוחות מהוות יצירת פאר של בורא העולם. והשני – הלוחות טעונים בקדושה רוחנית עצומה, הטמונה באותיות החרוטות עליהם.
חכמי ישראל מספרים2 כי כאשר משה רבינו ירד מהר סיני וראה את בני ישראל משתחווים לעגל הזהב, הוא הבחין שפרחה הקדושה מהאותיות שעל גבי הלוחות, וכעת אין בהם תוכן אלוקי. כיון שכך, אחז משה רבינו בלוחות האבן, ושבר אותם בחוזקה לעיני העם.
ביטוי מעשי למהות הרוחנית
אכן, לוחות האבן הם בהחלט יצירת פאר אלוקית, אך ללא האותיות הקדושות החרוטות על הלוחות, התוכן האמיתי שלהם אבד ואיננו.
וזו משמעות ההקבלה בין פטירתן של צדיקים לשבירת הלוחות:
בכל יהודי יש רובד גשמי של גוף נפלא כשלעצמו, ורובד רוחני של הנשמה הרוחנית השוכנת בו. אולם, בעוד שאצל אנשים רגילים חיי הגוף והנאותיו תופסים מקום חשוב בחיי היום-יום, אצל הצדיקים הרובד הנשמתי-רוחני הוא העיקר בחייהם. לכן, בהינטל נשמתם הרוחנית, גופם נעשה כחסר תועלת, היות ואף-פעם לא ראו בו מקור הנאה או מימוש עצמי.
לכן, הצער על פטירת הצדיקים דומה לצער על שבירת הלוחות, כי בשניהם באה לידי ביטוי העובדה שעיקרם הוא המהות הפנימית הרוחנית.
ומאחר ש'ועמך כולם צדיקים'3, על כולנו להביא את מהותנו הרוחנית לידי ביטוי מעשי, וזאת בקיום התורה והמצוות בפועל.