למה חשוב "מה יאמרו הגויים"?
תוך כדי ההתקדמות של בני ישראל לארץ ישראל, הם ביקשו ממשה רבינו לשלוח לארץ מרגלים, על-מנת לבחון את הדרך הטובה ביותר לכבוש את הארץ.
משה רבינו נענה לבקשה, אך בשובם למדבר, המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה והשמיעו בפני העם את מסקנתם שהעם היושב בארץ חזק ובלתי מנוצח. דברי המרגלים עשו רושם חזק ובני ישראל מצידם הוסיפו לדבר בגנותה של הארץ.
מעשיהם של המרגלים ושל העם, היו חטא כבד. והקדוש-ברוך-הוא אמר למשה רבינו1: "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול עצום ורב". כלומר, העם יומת במגיפה, ואומה חדשה תחל ממשה רבינו.
משה רבינו מצידו, כמנהיג מסור, מתחנן לפני הקדוש-ברוך-הוא שלא לעשות זאת. וזה הנימוק שהוא נותן לדבריו2: "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך.. מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ". כלומר, אם הקדוש-ברוך-הוא ימית את בני ישראל במדבר, יאמרו הגויים שהדבר נעשה משום שאין לה' את הכוח והיכולת – חלילה – להביא את עם ישראל אל הארץ.
בסופו של דבר, הקדוש-ברוך-הוא נענה לבקשתו של משה וההחלטה הייתה שרק דור המדבר ימותו, אך זרעם יכנסו לארץ ויממשו את החזון וההבטחה האלוקית.
ונשאלת השאלה: מדוע השתמש משה רבינו בנימוק שנראה שולי – החשש שהגויים יאמרו 'מבלתי יכולת ה'? האם לא עדיף לבקש רחמים על עצם החיים של בני ישראל שחשובים הרבה יותר מאשר "מה יאמרו הגויים"?!
חיי נצח בעולם-הבא
חטא המרגלים נחשב חטא חמור ביותר, משום שבו הוכח שחסרה לבני ישראל אמונה איתנה בקדוש-ברוך-הוא. ולמרות שבעבר חטאו בחטא העגל ועשו תשובה על כך, כעת שוב מעדו ואמונתם נחלשה.
כאשר הקדוש-ברוך-הוא ראה שאמונתם של בני ישראל הולכת ונחלשת, החליט להעבירם מהעולם ולמנוע מהם כל אפשרות לעבור על דבריו.
בעוד שבעולם-הזה צריך להתמודד עם ניסיונות רבים, בעולם-הבא אין ניסיונות, אין תאוות לדברים חומריים ויש רק שאיפות רוחניות להתעלות ודביקות באלוקות. לכן הקדוש-ברוך-הוא רצה להביאם לעולם-הבא. על-מנת לנתקם מהאפשרות לחטוא ולאפשר להם לחיות חיי נצח רוחניים.
טענת הרועה הנאמן
משה רבינו היה מודע לכך שהרצון העליון להביא את בני ישראל לעולם-הבא, נובע מאהבת ה' את עמו. ועם זאת, כרועה נאמן, ריחם על צאן מרעיתו וביקש עליהם רחמים.
לכן טען משה כלפי מעלה: נכון שהרצון להמיתם הוא לטובתם, אך הגויים שיראו את מותם של בני ישראל, יאמרו שהם הומתו כי 'אין ביכולת ה' להביאם אל הארץ', חלילה. ולכן אין להשמיד את עם ישראל.
ואכן, הקדוש-ברוך-הוא קיבל את בקשתו של משה ואת נימוקה, והשאיר את אומתנו קיימת מאז ולתמיד.