מדוע דווקא בני אהרן?
לאחר שהתורה עוסקת בהרחבה במניין בני ישראל על-ידי משה ואהרן ונשיאי השבטים1, נאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דיבר ה' את משה בהר סיני".
למרות הפתיחה במילים "ואלה תולדות אהרן ומשה", התורה מונה את בניו של אהרן, מבלי להתייחס כלל לבניו של משה.
כדי ליישב את הקושי הזה בפסוק, רש"י מפרש שגם בניו של אהרן, נחשבים לבניו ותולדותיו של משה – "לפי שלימדן תורה. מלמד, שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"2.
ונשאלת השאלה: האם אכן די בהסבר זה, הרי מלשון הפסוק עולה שבני אהרן נחשבים כילדיו של משה ממש, ואילו לשון חכמים היא 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והמשמעות היא שהתלמיד רק דומה לבן, ואיננו נחשב לבן ממש?
ועוד יש לתמוה: הרי משה רבינו לימד תורה את כל עם ישראל. אם כן, מדוע רק בני אהרן נחשבים כילדיו של משה ולא כל בני ישראל?
לימוד מְשַׁנֶה מציאות
ההסבר נמצא בחציו השני של הפסוק:
"ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דיבר ה' את משה בהר סיני". כלומר, בניו של אהרן נחשבו לתולדותיו של משה ביום מתן-תורה.
סדר לימודו של משה רבינו היה כך, שתחילה הוא שמע בעצמו את עשרת הדברות ואת מצוות התורה מפי הקדוש-ברוך-הוא בהר סיני. לאחר-מכן ירד משה מההר והרצה את הדברים בהסברים וטעמים לפני אהרן ובניו. לבסוף, לאחר זמן, מסר משה את הדברים לכל בני ישראל.
לכן דווקא בני אהרן נחשבים לבניו של משה:
במתן-תורה בני ישראל עברו שינוי מהותי, והפכו ל"ממלכת כהנים" ובנים של הקדוש-ברוך-הוא. כאשר משה רבינו ירד מהר סיני, היה לו עדיין את הכוח העוצמתי של מתן-תורה, והיה באפשרותו להפוך את מהותו של הלומד תורה – מאדם זר, לבן.
אולם, לאחר זמן, כאשר משה לימד את התורה לעם ישראל, זה כבר לא היה באותה החיות בה לימד את בני אהרן. לכן, רק בני אהרן, ולא כל בני ישראל, נחשבים לבניו של משה ממש.
התורה נותנת כוח ועוצמה
עם זאת, רש"י ממשיך ואומר "שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו":
באותה שעה, משה היה יכול להפוך את שומעיו מאנשים זרים לבנים, רק בעת ירידתו מהר סיני. ואולם, לאחר שהדבר נאמר בתורה, ניתנה לכולנו היכולת לפעול מעין זה, ולגרום לכך שאנשים זרים ייחשבו 'כאילו' הם בנים.
הסיבה לכך היא, משום שלתורתנו הקדושה יש כוח ועוצמה במידה כזו שבאמצעות קדושת התורה, ניתן לשנות את מהותו של העולם כולו, ולהפוך אותו לעדין ורוחני יותר. ומכאן נובעת גם היכולת לחולל שינוי במהותו של מי שאנו מסייעים לו בלימוד התורה, שייחשב 'כאילו' הוא ילד שלנו.