למה לרמוז לחורבן?
נדבות רבות הביאו בני ישראל למשכן. ובפרשתנו באה העת לערוך את סיכום התרומות ופירוט הכמויות. ואחרי הפתיחה בפסוק "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה"1, בא הפירוט.
דבר מעניין מובא בפירוש רש"י על פסוק זה. רש"י מתייחס לעובדה שהתורה כופלת כאן את לשונה ואומרת "המשכן, משכן העדות". ומשמעות כפל הלשון היא שהתורה מכוונת לשני בתי-המקדש שיהיו לעם ישראל, ומכנה אותם 'משכן', כרמז לכך שייחרבו ויילקחו מעם ישראל כמשכון.
אזכורם של בתי המקדש בהקשר זה מובן. מאחר ומדובר על סיום מלאכת המשכן והקמתו, מתאים להזכיר כאן את בתי-המקדש שיקומו כהמשך למשכן. אך מדוע נרמז כאן דווקא החורבן של שני בתי-המקדש, הרי כעת עוסקים בבניה והקמה – ולא להיפך?
תוקף נצחי
ההסבר הוא כי התורה אכן מתכוונת להזכיר כאן את תוקף הקיום ואת הנצחיות של בתי-המקדש, המהווים המשך למשכן. אדרבה, אילו הייתה התורה רומזת כאן לבניית בתי-המקדש, לא היה בכך אזכור לנצחיותם, שהרי לאחר שבתי-מקדש אלו נבנו – הם נחרבו.
לפיכך מזכירה התורה דווקא את חורבנם של בתי-המקדש, אלא שהדבר בא תוך כדי אמירה שמדובר כ"משכון". בכך רומזת התורה שעל אף שלמעשה בתי-המקדש נחרבו, לאמיתו של דבר, לא הפסיקו להתקיים ואין זה חורבן אמיתי. זהו חורבן הדומה למשכון הניטל כערבון להשבת חוב, ובבוא העת עתיד לשוב לבעליו. וכך המקדש שנחרב עתיד לשוב ולהיבנות.
לכן, דווקא בעובדה שהתורה אינה מתעלמת מהחורבן, אלא מזכירה אותו, אך מבהירה שזהו מעין 'משכון', מתבטא התוקף והנצחיות של המקדש. אמנם לפי שעה הבית חרב, אבל הוא עוד יחזור וייבנה.
בזכות אהבת חינם
ההשוואה של חורבן בית-המקדש לנטילת משכון, מלמדת גם שהאחריות להשבתו מוטלת עלינו. כשם שהמשכון חוזר לבעליו, הלווה, לאחר שהוא פורע את חובו, כך באפשרותנו לפרוע את חובנו – עליו נלקח המקדש כמשכון, ובכך להשיב את בית המקדש.
החוב בגינו ניטל בית-המקדש השני, היה שנאת חינם2. אם-כן מובן, שבכדי להשיבו, עלינו לפרוע את החוב – להוסיף באהבת ישראל לכל יהודי. כאשר ננהג כך ונתקן את סיבת החורבן, ישוב בית-המקדש וייבנה במהרה.