בין יוסף ליעקב
פרשת השבוע פותחת בקריאתו הבהולה של פרעה מלך מצרים ליוסף לבוא לפניו. פרעה חלם באותו לילה שני חלומות שהטרידו את שלוותו, וביקש מחכמיו לפתור אותם ולגלות לו את הרמזים הטמונים בהם.
למעשה, כל הפתרונות שהציעו חכמי וחרטומי מצרים, לא התקבלו על לב פרעה. עד ששַׂר המשקים של פרעה הציע לו לחפש את הפתרון אצל יוסף, שבאותה שעה היה אסיר בבית הסוהר, ולשר המשקים הייתה בעבר הזדמנות להיווכח בעצמו בחכמתו של יוסף.
היה זה כאשר שר המשקים בעצמו היה בבית הסוהר, ויוסף פתר את חלומו של השר בצורה מדויקת להפליא, גילה לו שבעוד זמן קצר פרעה ישחרר אותו מהכלא ויחזיר אותו לתפקידו, וכך היה.
יוסף ביקש משר המשקים להזכיר אותו לטובה לפני פרעה ולבקש את שחרורו, אך שר המשקים שכח לחלוטין מכל הסיפור, ורק אחרי שנתיים נזכר בכך והציע לפרעה להביא את יוסף ולבקש ממנו לפתור את חלומותיו.
חכמי ישראל אומרים, שהקדוש-ברוך-הוא השכיח מליבו של שר המשקים את בקשתו של יוסף לפעול למען שחרורו מהכלא, משום שיוסף שגה בכך ששָׂם מבטחו בבן-אנוש ובדרכי הטבע, במקום להתפלל לקדוש-ברוך-הוא ולבקש מבורא העולם ומנהיגו, תשועה והצלה למעלה מהטבע.
ונשאלת השאלה: כזכור, כאשר יעקב ביקש להינצל מעשיו ולפייס אותו, הוא שלח לעשיו מתנות רבות ופעל בדרכי הטבע. אם כן, מדוע יוסף נענש על כך שפעל בדרך הטבע, בעוד שיעקב אביו לא נענש על כך?
התנתקות או השפעה
להסבר הדברים, יש לעמוד על מהותו של יוסף:
אחי יוסף היו רועי צאן, עיסוק שאִפְשֵׁר להם לעבוד את ה' תוך ניתוק מבני אדם והעולם ההומה והרועש. לכן הם התרגלו לעבוד את ה' במנוחה ובשלווה, בלי להתעסק בהשפעה על חברים, על הסביבה ועל העולם בכלל.
לעומתם, יוסף היה 'משנה למלך מצרים', ומתוקף התפקיד והמעמד הזה, הייתה ליוסף השפעה חיובית על כל מצרים, למשל, הוא הכריח את בני העם המצרי למול את עצמם, ובכך התיש את כוח הטומאה של המצריים1.
ניתן לראות רמז לכך, גם בדברי התורה על פגישת יוסף ואחיו – המתוארת בפרשה2: "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו". כלומר, יוסף זיהה מיד את אחיו שעמדו לפניו, מאחר והיה לו עסק עם העולם והייתה לו השפעה על הציבור הרחב. ואילו אחיו שהיו רגילים לחיי בדידות וניתוק, לא הכירו את הנמצאים בסביבתם.
הצלה על-טבעית
יוסף היה יכול לעבוד את ה' בצורה כזו, מכיוון שדרגתו הרוחנית הגבוהה נתנה לו את האפשרות לבוא במגע תמידי עם העולם, מבלי שהדבר יזיק לו ויפגע בו מבחינה רוחנית, בעוד שאחיו שלא היו בדרגה גבוהה כל-כך, הצליחו לעבוד את ה' כראוי רק מתוך התנתקות מהעולם.
לכן דקדק הקב"ה עם יוסף במיוחד, ובקשתו משַׂר המשקים להשתדל למענו, נחשבה לו כחטא. וזאת, משום שבהתאם לרמתו הרוחנית הגבוהה והשפעתו הרבה בעולם, היה מצופה ממנו לקוות שהתשועה שלו תהיה על-טבעית ולא באמצעות דרכי ההצלה הרגילות. ואילו יעקב ידע שסדר עבודת ה' שלו הוא כזה, שבד-בבד עם האמונה והביטחון בה', נדרש ממנו לעשות ולהשתדל לחפש גם דרך הצלה טבעית, ולכן לא היה פגם בניסיונות של יעקב לפייס את עשיו באמצעות מתנות.