ללמד את המובן מאליו?!
פרשתנו עוסקת בדיני הקרבת קרבנות, ומפרטת סוגים רבים ושונים של קרבנות, ביניהם קרבנות 'חטאת' ו'אשם'. ה'חטאת' באה בדרך כלל ככפרה על חטא בשוגג, בעבירה מסוג 'לא-תעשה' שעונשה על עשייה בזדון הוא 'כרת'. ואילו קרבן 'אשם' בא, כחלק מתהליך התשובה, על עבירות חמורות יותר כגון גזלות ומעילות.
בהקשר זה, אמרו חכמים במשנה1: "הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם". כלומר, בעוד שקרבנות אחרים יכולים להתערב כך שלא יהיה ניכר באיזה קרבן מדובר, בהמות המיועדות ל'חטאת' ו'אשם' לא מתערבות, ותמיד ניתן להבחין בין ה'אשם' ל'חטאת', כי קרבן 'חטאת' הוא כבשה נקבה, ואילו ה'אשם' הוא איל זכר.
ונשאלת השאלה2: מאחר שההבדל בין כבשה נקבה לאיל זכר, הוא כל-כך ברור ופשוט, למה בכלל חכמי המשנה מלמדים אותנו את הדבר המובן מאליו?
עונש וקירוב
להבהרת הדברים, נקדים כי לקרבן שמכפר על חטא, יש שתי משמעויות – אותן מסמלים הזכר והנקבה:
הזכר מסמל תוקף וחוזק. שחיטת הבהמה והקרבתה, מבטאים את העונש הראוי לאדם על מעשיו הרעים3. ואילו הנקבה מסמלת עדינות ורכּוּת. העניין הפנימי של הקרבת קרבן, הוא התקרבות של היהודי לאלוקיו. לכן, בשעת ההקרבה היהודי צריך לחוש שנפשו מאוחדת עם בוראו – ורק בגלל פיתוי היצר, מעד וסטה מהדרך הישרה4.
לכן קרבן 'אשם' הוא איל זכר. ה'אשם' בא על עבירה שנעשתה במזיד ומחייבת תשובה עמוקה. לכן, קרבן זה נועד לבטא את חומרת העבירה ואת תוקף העונש.
לעומת זאת, לקרבן 'חטאת' צריך להביא כבשה נקבה, כי קרבן זה בא על חטא בשגגה, עליו נדרשת תשובה קלה יותר. לכן, ההקרבה נועדה בעיקר לבטא את ההתקרבות אל הקדוש-ברוך-הוא.
כוחות עצומים
עלול יהודי לטעון: גם כאשר חטא במזיד, היו אלו מעידות כתוצאה מהשפעה חברתית וכדומה, ואם-כן יש להחשיב גם את העבירות הללו כשוגג, ומוטלת עליו עבודת תשובה קלה יותר, כחוטא בשוגג.
אומרת התורה: הקדוש-ברוך-הוא נתן לכל יהודי כוחות עצומים, וביכולתו להתמודד עם פיתויי היצר. גם כאשר יהודי נמצא בחברת אנשים רעים, אינו יכול לטעון שעבירותיו נחשבות כשוגג.
זו כוונתם הפנימית של חכמי המשנה: "הכל יכולים להתערב, חוץ מן החטאת והאשם" – לעולם לא ניתן לערב ביניהם, כי מי שעבר עבירה במזיד, אכן נדרש לתשובה עמוקה יותר כדוגמת האשם.