מה מיוחד בעופות?
בפרשת השבוע, אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו כי הוא מתיר לעם ישראל לאכול בשר עוף ובהמה, בתנאי שישחטו את העופות והבהמות כדין, ובלשון הכתוב: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך, כאשר ציוויתיך".
מעניין לשים לב לאמירה 'כאשר ציוויתיך', שמשמעה כי הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה רבינו שבעבר כבר ציווה אותו על הלכות שחיטה, דבר שלא נזכר בתורה קודם לכן. והכוונה היא שדיני השחיטה נאמרו למשה רבינו בהר סיני בעל-פה. לאחר מכן נמסרו מדור לדור, ובהמשך חכמי ישראל כתבו את ההלכות בספרים1.
אחד הכללים בהלכות שחיטה, הוא החובה לשחוט לפחות 'רוב שני סימנים'. כלומר, בצוואר הבהמה קיימים שני צינורות חיוניים. 'קנה' שדרכו עובר אוויר לריאות, ו'וושט' דרכה עוברים המזון והשתיה. ועל השוחט לחתוך לפחות רוב משני הקנים האלו, ואם שחט רק את אחד משני הסימנים – אין זו שחיטה כשרה.
דין זה אמור רק בבהמה. בעוף, לעומת זאת, אין חובה לחתוך רוב משני ה'סימנים' הללו, אלא די בשחיטת רוב מאחד מהם2.
נשאלת השאלה: מהי הסיבה להבדל? מדוע בבהמה נדרש השוחט לחתוך את שני הצינורות החיוניים, ואילו בעוף די באחד מהם?
המים מעדנים
להבהרת הדברים, יש להתבונן בתהליך בריאתם של הבהמות והעופות.
חכמי ישראל אומרים, כי לאחר שהקדוש-ברוך-הוא ברא את הארץ, נטל עפר מהאדמה ויצר ממנו את הבהמות. לאחר-מכן, נטל עוד עפר מהאדמה, עירבו במים – ומתערובת זו יצר את עופות השמים3.
הבדל זה ביצירתם, הוביל לשינוי גם בתפקודם. הבהמה שנוצרה מעפר חומרי בלבד, קשורה לאדמה ואיננה יכולה להתרומם ממנה. לעומתה, העוף שנוצר מעפר שהתעדן במקצת על-ידי 'מים חיים', מסוגל להתרומם ולהתעלות.
שחיטת החומריות
מכאן ההבדל ביניהם בדיני השחיטה:
'קנה הנשימה' מסמל את הרוחניות, ואילו ה'וושט' המובילה את האוכל – מסמלת את הגשמיות. לכן, כאשר האדם שוחט בהמה על-מנת להכשירה למאכל כשר ולקדש אותה, הוא חייב לשחוט ולכרות את כל החומריות שלה. ומאחר שהבהמה חומרית ביותר ומחוברת לגמרי למציאות הגשמית, חובה לחתוך את שתי הצינורות.
לעומת זאת, כאשר יהודי רוצה להעלות לקדושה ולהכשיר את העוף, די לו בחיתוך צינור אחד. שכן, לגשמיות של העוף יש חיבור לרוחניות, וכריתה של אחד משני הצינורות שכאמור מסמלים גשמיות (הוושט) ורוחניות (הקנה), משפיעה גם על חברו.