למה להפריד?
בתחילת פרשתנו מסופר שמשה רבינו כינס את בני ישראל יחד כדי למסור להם את ציוויי ה'. משה פותח את דבריו בהקדמה "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם"1 ומספר על הציווי לשמור את השבת. לאחר מכן שבה התורה ואומרת "ויאמר משה" ומשה אומר "זה הדבר אשר ציוה ה'"2 ומוסר לעם ישראל את הציווי על מלאכת המשכן.
כלומר, למרות שבתחילת דבריו, משה הכריז "אלה הדברים" – למעשה, לאחר מסירת הציווי על שמירת השבת הוא יוצר הפסקה, ועם המעבר לציווי על המשכן הוא מתחיל את דבריו מחדש. ונשאלת השאלה:
מהי הסיבה לכך שלמרות מסירת שני הדברים באותו מעמד, נעשתה הפרדה ברורה ומכוונת של השבת ונושא המשכן, לשני ציוויים נפרדים?
השבת לא נדחית
שאלה גדולה יותר שמתעוררת בדברי משה, היא מדוע בכלל יש צורך למסור לבני ישראל את הציווי על שמירת השבת? הרי בני ישראל כבר שמעו ולמדו את מצוות השבת קודם לכן3, וחזרה על כך נראית מיותרת.
מוסבר על כך במפרשי התורה, כי אכן בשעה שמשה רבינו עומד לצוות על מלאכת המשכן, עליו להזכיר שוב ולעורר על שמירת השבת. כי בני ישראל עלולים לחשוב בטעות, שמפני החשיבות הגדולה של מלאכת המשכן, מצוות השבת נדחית מפניה, ויש לעסוק בעשיית המשכן גם בשבת. לשם כך שב משה ומתריע על שמירת השבת דווקא בעיתוי הזה4.
להתרחק מאיסורים
לפי זה מובן גם מדוע נעשתה הפסקה בין מסירת ציווי אחד לשני, והפרדה בין שמירת השבת ומלאכת המשכן לשני ציוויים נפרדים. הסיבה לכך היא משום שהציווי על שמירת השבת הוא רק חזרה ותזכורת על ציווי שכבר נאמר, ואילו הציווי על מלאכת המשכן הוא ציווי חדש שיש לתת לו את החשיבות והמרכזיות שלו.
עם זאת, פותח משה רבינו דווקא בחזרה על הציווי המוכר של השבת, ולא בציווי החדש על המשכן. ללמדנו, כמה חשוב להיזהר ולהישמר מאיסור, גם אם נדמה שכוונתנו רצויה. יש להתרחק מאיסורים בנחישות, וגם להרחיק את חברינו בדרכי נועם.