מה לא מובן ב"ויצעקו"?
אל מול ים סוף, בני ישראל מצאו את עצמם במצוקה. מאחור, המצרים שועטים לעברם במהירות ואין להם לאן לברוח. ומלפנים, הים השוצף. בצר להם, פנו בני ישראל אל ה' בזעקה של תפילה, ככתוב, "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'"1.
ואת המילים "ויצעקו בני ישראל" מפרש רש"י: "תפשו אומנות אבותם". כידוע, רש"י בפירושו לתורה מבאר את הדרוש ביאור לפי פשוטו של מקרא. מעבר לכך, רש"י לא מוסיף פירושים והרחבה שלא נדרשים להבנה הפשוטה של הדברים2. העובדה שרש"י כאן מוצא לנכון להציע פירוש ל"ויצעקו" מלמדת על קושי בהבנה הפשוטה שאותו מתכוון רש"י לבאר.
אם כן, מהו אותו קושי בלשון הכתוב, ואיך דברי רש"י "תפשו אומנות אבותם" מיישבים את הקושי הזה?
יש הבטחה
להבהרת הדברים, יש להקדים:
בשעה שהקדוש-ברוך-הוא שלח את משה רבינו לבשר לבני ישראל כי הם עתידים לצאת ממצרים, נצטווה משה לומר לבני ישראל3: "אעלה אתכם מעני מצרים, אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש".
כלומר, בני ישראל כבר הובטחו כי בסופו של דבר יגיעו לארץ הקודש. לכן היה מצופה מהם לדעת ולהיות בטוחים ללא ספק שגם כאשר המצב נראה קשה וחסר סיכוי, בסופו של דבר, הקדוש-ברוך-הוא יציל אותם והמצריים לא יפגעו בהם. שכן, אין ספק כי ההבטחה של הקדוש-ברוך-הוא להביא אותם לארץ ישראל תתממש.
לכן, כאשר התורה מספרת שבצר להם, פנו בני ישראל בזעקה אל ה', מתעוררת תמיהה. אם הם מאמינים בה', הרי כבר יש בידם הבטחה מפורשת שיגיעו לארץ הקודש, ואפשר להישאר רגועים. ואם חלילה אינם מאמינים, מה תועיל התפילה?
התפילה כחלק מהחיים
זה הקושי בפסוק "ויצעקו בני ישראל אל ה'", אותו מתכוון רש"י לתרץ. לפי דברי רש"י שבני ישראל "תפשו אומנות אבותם", מובן שלא היה זה מחמת חשש מיוחד ותחושה של אין מוצא. בני ישראל בהחלט האמינו בהבטחה האלוקית שהם עתידים להגיע לארץ ישראל. הם היו בטוחים שיינצלו. ובכל זאת התפללו לה', שהרי זוהי "אומנות אבותם". זהו כביכול, המקצוע והעיסוק הרגיל של כל יהודי. בכל מצב בו הוא נתקל בקושי וזקוק לישועה והצלה, הוא נושא תפילה.
עלינו להפנים את המסר הברור העולה מהדברים. אין זה נכון או ראוי להתפלל רק כאשר מתעורר צורך יוצא מן הכלל או כאשר קיים חשש מיוחד. כשם שלימוד התורה נדרש תמיד, כחלק בלתי נפרד מחייו של כל יהודי בכל עת, גם התפילה היא דבר שיהודי נוהג לעשות בכל מצב. מפני שיהודי עובד את ה' תמיד.