למה לפתוח במקרה קיצוני?
דינים רבים נאמרו בפרשתנו, הבאה כהמשך ישיר למתן תורה. הראשון מביניהם הוא דין עבד עברי, בו מפרטת התורה כיצד יש לנהוג ביהודי שנמכר לעבד ליהודי אחר1.
ונשאלת השאלה:
מדוע דווקא דין זה מופיע בפתיחת הפרשה, כדין הראשון לאחר מתן-תורה?
הרי מצב בו יהודי נמכר לעבד הוא מקרה קיצוני ונדיר2, ונראה כי ישנם דינים רבים שמקומם מרכזי יותר. אם כן, מדוע דין זה הוא הפותח את סדרת הדינים והמצוות שנאמרו אחרי מתן-תורה?
עבדי הבורא
ההסבר לכך הוא, שהעבד מסמל עיקרון מרכזי ביהדות. הדרישה הבסיסית של התורה מיהודי, היא להכיר בכך שיש אדון לעולם, והאדם נברא לשמש את האדון3. תפקידנו בעולם הוא להיות כמו עבדים לאדון, ולמלא את רצונו של בורא העולם.
מתן-תורה היה מעמד ייחודי, יוצא מן הכלל, בו בורא העולם נגלה לעין כל, וכל אחד ואחד ראה וחש את קיומו. באותה שעה, לא היה צורך להזכיר לבני ישראל שיהודי הוא עבד לבורא. אולם לאחר מתן תורה, הגילוי פסק והעולם חזר למצבו הרגיל. לכן הפרשה שלאחר פרשת מתן-תורה פותחת בדיני העבד, כדי להזכיר לנו שכולנו עבדים, עבדי הבורא.
לפעמים צריך תזכורת
למעשה, לאחר מתן-תורה, עברנו ממצב בו האלוקות והרוחניות ברורה ומוחשית, למצב בו אנחנו נדרשים לתזכורת על קיומו של הבורא. מעבר כזה, קיים גם בחייו האישיים של כל יהודי. הנשמה הטהורה הנתונה בתוכנו, ירדה ממקומה תחת כיסא הכבוד4. בהיותה במקורה העליון, הנשמה חוותה גילוי אלוקות מוחשי. ואילו לאחר ירידתה לעולם הזה, יש להזכיר לה על כך.
מעבר דומה התרחש כאשר בני ישראל יצאו לגלות. בזמן שבית המקדש היה קיים, כולם נהנו מגילוי אלוקות5. ואילו עתה, במרוצת החיים בגלות, אנו עלולים לשכוח לעיתים, על קיומו של הבורא ועל תפקידנו בחיים. ועלינו להזכיר לעצמנו בשביל מה אנחנו כאן.