למה לא במפורש?
בחלק הראשון של פרשת בחוקותי, מסופר על השכר הרב לו יזכו בני ישראל אם ילכו בדרכי ה' ויקיימו את כל מצוותיו. לאחר מכן, באים דברי תוכחה ואזהרה שלא לסור, חס-ושלום, מדרך התורה והמצוות1.
בהמשך, יש תיאורים נרחבים ומצמררים של העונשים העתידים לבוא במקרה שבני ישראל לא יקשיבו להוראות התורה ויסטו מדרכה.
מוסבר על כך בתורת החסידות2 כי הקדוש-ברוך-הוא, הרחום וחנון, לעולם לא גורם רעה לאף יהודי. ומכאן שכל ה'קללות' והעונשים הקשים והחמורים האמורים בפרשה, מבטאים בפנימיותם, ברכות עצומות שנאמרו במילים שמשמעותן הפשוטה היא קללות.
ונשאלת השאלה: מדוע לא נאמרו הברכות במפורש, אלא בכיסוי של קללות ועונשים?
מעשה ברבי שמעון בר יוחאי
הדבר יובן על-פי המסופר בתלמוד3 שפעם שלח רבי שמעון בר יוחאי את רבי אלעזר בנו, להתברך מפי תלמידי חכמים. הלך הבן, וחזר לאחר שעה קלה וסיפר לאביו כשהוא בוכה במר נפשו, כי במקום לברכו, תלמידי החכמים קיללוהו קללות נמרצות. הרגיעו רבי שמעון והסביר לו כיצד כל דברי חכמים היו למעשה, במשמעותן הפנימית, ברכות גדולות – ורק כלפי חוץ נשמעו הדברים כקללות. וכך נרגע הבן.
מוסבר על כך4 שתלמידי החכמים לא בירכו אותו במילים מפורשות המשתמעות כברכות, משום שרצו להעניק לו ברכות כל-כך עצומות שמילים פשוטות אינן יכולות להכיל ולהביע את עוצמתן. לכן, בירכוהו ברמזים, במילים שנשמעות כקללות ולא ברכות, אלא שרבי שמעון בר יוחאי הבין את המשמעות הפנימית האמיתית המסתתרת בקללות.
כך גם לגבי הקללות האמורות בפרשתנו: הקדוש-ברוך-הוא רוצה לברך את בני ישראל בשפע ברכות עצומות, אלא שלפעמים גשמיות וחומריות העולם לא מאפשרות לקבל שפע כה עצום, ונמנע מאתנו להכיל ברכות כאלו נשגבות. לכן, הברכות הגדולות והעצומות באות בלבוש וכיסוי של קללות.
בזמן הגאולה נבין ונודה
הדברים נכונים גם ביחס לצרות הגלות: גם כאשר מתרחשות על עם ישראל צרות גדולות ועצומות, עלינו להאמין ולבטוח בקדוש-ברוך-הוא שכל מה שהוא עושה – הכול לטובה!
זו המשמעות של נבואת ישעיהו על הגאולה – "ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"5. כלומר, כשתבוא הגאולה, נודה לה' על הצרות והייסורים שהיו בימי הגלות, שכן עם בוא הגאולה נגלה את המשמעות העמוקה של הצרות והייסורים ואת הטוב הצפון בהם, ונבין כי למעשה הן ברכות.

