מה ריגש את בלעם?
בפרשת השבוע מסופר על המאמצים החוזרים ונשנים של בלק בן ציפור לקלל את בני ישראל על-מנת להשמידם, חלילה, אך ללא הצלחה. בלק זימן לשם כך את בלעם בן בעור, גוי מאומות העולם, שהיה ידוע כנביא שדבריו מתקיימים, וביקש ממנו לקללם. ואולם הקדוש-ברוך-הוא סיכל את מזימתם, ואילץ את בלעם להוציא מפיו רק שבחים וברכות על עם ישראל.
לאחר כשלון המשימה בפעם הראשונה, העלה בלק את בלעם למקום גבוה יותר מהקודם, והביע את תקוותו – "אולי יישר בעיני האלוקים, וקבותו לי משם"1.
אך כאן מתרחשת תפנית מפתיעה. כשבלעם רואה את מחנה ישראל, הוא נפעם – ובמקום לקללם, הוא רצה רק לברכם ולשבחם2.
ונשאלת השאלה: מה ראה בלעם במחנה ישראל שכל-כך הרשים וריגש אותו, עד כדי כך שנהפך ליבו והוא החליט שלא לקלל את בני ישראל, אלא להרעיף עליהם שפע ברכות?
שתי ההקפדות שהרשימו
אומרים על כך חכמים, כי מה שהפעים כל-כך את בלעם, הייתה הצניעות שאפיינה את מחנה ישראל. וכפי שהובא בפירוש רש"י 3 – "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חבירו". כלומר, בלעם הבחין בשני דברים מיוחדים במחנה ישראל. האחד, שכל אחד מהשבטים שוכן בפני עצמו, ואין השבטים מתערבים זה בזה, כך שהייחוס של כל אחד לשבטו, נשמר. והשני, שהאוהלים של בני ישראל הוקמו בצורה כזו, שאף פתח של אוהל לא מכוון מול פתח של אוהל אחר, כך שאין אפשרות להביט מתוך אוהל אחד אל זה שמולו.
לאחר שראה בלעם את שתי ההנהגות הנאות הללו בתחום הצניעות, עלה בליבו לברך את ישראל, ואמר – "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
"מה טובו אוהליך יעקב" – שאין פתחי האוהלים מכוונים זה מול זה. ו"משכנותיך ישראל" – ששכנות השבטים היא בצורה שאינם מתערבים זה בזה.
זהירות גם ב'דבר קטן'
מבחינת החומרה והחשיבות, ברור שההקפדה על כך שהשבטים לא יתערבו זה בזה, דבר שמבטיח את שמירת ייחוסם של ישראל, חשובה בהרבה על כיוון הפתחים כדי למנוע הצצה.
ועם זאת, בלעם מציין בהתפעלות גם את המעלה הפחות חשובה, ולמעשה מצהיר שגם זהירות זו לבדה הייתה גורמת לו לחזור בו מכוונתו לקלל את ישראל ולברכם.
עלינו ללמוד מכך שטעות היא לחשוב שדי להסתפק בשמירה על גדרי הצניעות הבסיסיים והעיקריים, ואפשר לוותר על הדברים הפחות עיקריים ופחות חמורים.
העובדה שבלעם התלהב והתפעל גם מהדבר המשני בחשיבותו, מלמדת שגם הקפדה על 'דבר קטן' בתחום הצניעות חשובה מאד, ובכוחה להפוך את הקללה לברכה.