מה הנימוק המשכנע?
בני ישראל הלכו ממצרים אל ארץ ישראל זמן רב מאוד. במקום ללכת בדרך הקצרה והישרה, היישר ממצרים אל תוך ארץ ישראל, הם הלכו סביב הארץ ובאו ממזרחה. כל זאת, כדי לא לעבור דרך ארץ פלישתים.
על הסיבה להימנעות ממעבר בארץ פלישתים, אומר הקדוש-ברוך-הוא: "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"1. כלומר, הפלישתים לא יניחו לבני ישראל לעבור בארצם, ויש חשש שתתפתח מלחמה שיכולה להחליש את רוח העם.
ועדיין יש מקום לשאלה:
כיצד הצליח משה רבינו להניח את דעתם של בני ישראל ולגרום להם לקבל בהבנה את דבר ה'? הרי הם יכלו לסיים את תלאות הנדודים במדבר מיד, ועם זאת נאמר להם להאריך כל-כך את המסע!
ואם הסיבה שלא לעבור דרך ארץ פלישתים היא החשש מפני מלחמה והתוצאות שלה, הרי גם בדרכם הארוכה בסופו של דבר היו לבני ישראל מלחמות, ובסופו של דבר הם ניצחו את אויביהם.
כוח למסע נדודים
למעשה, משה רבינו לא סיפק לבני ישראל הסבר נוסף מלבד דברי ה'. משה רבינו לא התאמץ לשכנע את בני ישראל כדי שדברי ה' יתקבלו על ליבם, ולא סיפק להם הסברים ותשובות. הוא פשוט הודיע להם את הוראתו של הקדוש-ברוך-הוא, והם מצידם ביצעו.
בני ישראל המשיכו למסע מפרך ומלא תלאות במדבר, מבלי לשאול שאלות ומבלי שיבינו מה בדיוק נדרש מהם לעשות זאת. הם עשו זאת מתוך ביטחון מוחלט בה'.
הדבר מודגש עוד יותר על רקע העובדה שיציאת בני ישראל למדבר, התרחשה אחרי מאתיים ועשר שנים שבהם בני ישראל היו בארץ גושן, האזור המובחר של מצרים2. הם שהו שם אותן השנים ולא היו רגילים לנדודים ומסעות במדבר. לכן, הציות לרצון ה' לנדוד במדבר ימים רבים, בהחלט מעיד על עוצמת הביטחון בה' שהייתה להם.
ביטחון בה' – כדרך חיים
ביטחון זה מתבקש גם כיום, ברגעים האחרונים של הגלות האחרונה. גם כעת, עלינו לציית לדברי ה' מתוך ביטחון מוחלט.
זו המשמעות הפנימית של הכתוב3 "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". בכל רגע בחיים, עלינו לזכור את הביטחון בה' שהיה לבני ישראל בעת יציאת מצרים – ולאמץ זאת כדרך חיים.