למה לטוות על העיזים?
בין מלאכות המשכן שנעשו על ידי הנשים, מציינת התורה מלאכה אחת שנעשתה בחכמה רבה1: "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה, טוו את העיזים". את העובדה שמלאכה זו, של טוויית הצמר, מתוארת בכתוב כ"טוו את העיזים", מפרש רש"י שהנשים טוו את הצמר בעודו על העיזים, לפני גזיזתו.
אולם בדברי הקדוש-ברוך-הוא בציוויים אודות מלאכת המשכן, אין אפילו רמז להוראה לטוות את הצמר בעודו מחובר אל העיזים.
הכל מאת ה'
אכן, הקדוש-ברוך-הוא לא ציווה על כך. ולמעשה אפשר היה לגזוז את הצמר מהעיזים תחילה, ורק אחר-כך לטוות אותו, ולא היה בכך כל פסול. אלא שהטוויה בעוד שהצמר על העיזים היא משובחת יותר, כי בשלב זה הצמר רך וגמיש יותר מאשר אחרי שנגזז.
לשם כך היה צורך בכישרון מיוחד, שכן הטוויה על עיזים חיות, היא פעולה מורכבת ומסובכת. נשות ישראל התברכו בכישרון הזה והתנדבו להשתמש בו למלאכת המשכן, על אף שלא נדרשו לכך.
מעשה זה של הנשים, נבע מההכרה שהכל ניתן מאת ה' וגם כישרונותיו של האדם, ניתנו לו מאת הבורא יתברך2. ומכאן שיש לנצל כל כישרון שזוכים בו, לטובת עבודת ה'.
ניצול נכון של יכולות
בדומה לכישרונות שכל אחד ואחת זכו בהם, כך כל הצלחה, וכל דבר שיש בידינו, ניתן לנו במתנה מה'. לכן, כל דבר שהאדם זכה בו, עליו לחפש ולמצוא דרך לנצל אותו לענייני קדושה, לתוספת בעבודת ה'.
לדוגמה, כאשר אדם זוכה בהצלחה בפרנסה, עליו להכיר בכך שהצלחה זו ניתנה לו מאת ה'3. והכרה זו תוביל אותו למסקנה שעליו לנצל את ההצלחה כדי להוסיף בצדקה ביד רחבה, וכך בכל תחום בחיים.