ויתור מפתיע
מתחילת ספר שמות, בו מסופר על לידתו של משה רבינו, שמו של משה מופיע בכל פרשיות התורה1. יוצאת מן הכלל היא פרשתנו, פרשת תצוה, בה לא נזכר שמו של משה רבינו אפילו פעם אחת2, אלא רק נרמז במילים "ואתה תצוה"3, כשהכוונה במילה "אתה" היא כמובן למשה.
הסיבה לכך נעוצה בדברי משה רבינו, שאם הקדוש-ברוך-הוא איננו סולח לעם ישראל על חטא העגל, או-אז "מחני-נא מספרך אשר כתבת"4. למרות שלמעשה בקשתו של משה התקבלה והקדוש-ברוך-הוא סלח לעם ישראל5, נותר רושם מדבריו של משה רבינו, ושמו נעדר מפרשה אחת בתורה.
ויש להבין:
מה פשר הנכונות של משה רבינו למחוק את שמו מן התורה מלכתחילה? הרי התורה היא הדבר החשוב ביותר למשה רבינו – תמצית חייו. היא גם נקראת על שמו "תורת משה"6. אם כן, למה היה משה מוכן להקריב את כל היקר לו למען אנשים במצב שפל כל-כך, עובדי עבודה-זרה?
קשר עמוק וחזק
העובדה שמשה רבינו מוכן לוותר על הכל עבור עם ישראל, גם בעבור אלו השקועים בעבודה-זרה, נובעת מהקשר המיוחד בין משה רבינו ועם ישראל. קשר זה עמוק וחזק אף יותר מהקשר של משה והתורה.
התורה אמנם נקראת על שמו של משה, אולם עם ישראל לא רק נקרא על שמו, אלא הוא חלק בלתי נפרד ממשה רבינו. כך הגדירו חז"ל את מהותו של קשר ייחודי זה: "משה הוא ישראל, וישראל הם משה"7. זוהי למעשה מציאות אחת.
בקשר הזה אין הבדלים בין יהודי ליהודי או שינויים לפי רמתו הרוחנית של היהודי. עם ישראל כולו על כל גווניו, חשוב ויקר למשה, ואין הוא יכול לוותר עליו. ממש כפי שאצל הקדוש-ברוך-הוא בעצמו "ישראל קדמו לתורה"8, ללא הבדלים באיזה יהודי מדובר, צדיק או רשע חלילה.
מסירות-נפש ל'אהבת ישראל'
אולם, למרות הקשר המיוחד והמופלא בין משה רבינו ועם ישראל, לא היה קל למשה לוותר על חלקו בתורה הקדושה. בעובדה שהוא עשה זאת, בהקרבה גדולה ובקושי עצום, ללא הבט על מצבם של היהודים עבורם הוא מקריב את היקר לו, יש מסר לכל אחד מאיתנו.
עלינו לוותר על הכל למען טובתו של יהודי נוסף, ולדאוג לחבר גם במסירות-נפש ממש. קל-וחומר כאשר מדובר בוויתור קטן על נוחות זמנית. וכל זאת, ללא הבדל במי מדובר, מכיוון שכל עם ישראל הם מציאות אחת.