לא לדבר בגנותם של ישראל
בפרשתנו חוזר ומופיע הציווי להקריב 'קרבן פסח' ביום י"ד בניסן, מידי שנה בשנה. ולפני הציווי, מציינת התורה את העיתוי שבו נאמר: "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחודש הראשון"1, חודש ניסן.
כזכור, מופיע בתחילת ספר במדבר הציווי על מניין בני ישראל, ושם נאמר שהדבר היה בחודש השני, חודש אייר. עצם העובדה שאירוע שהתרחש מאוחר יותר, מופיע בתורה מוקדם יותר, איננה מהווה קושי מיוחד, שכן כלל הוא – 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'2. אין התורה כותבת את האירועים לפי סדר הקדימה של ההתרחשויות.
עם זאת, בפרשתנו, מוצא רש"י לנכון לפרט ולפרש מהי באמת הסיבה לשינוי הסדר, ואומר: "בחודש הראשון – פרשה שבראש הספר, לא נאמרה עד אייר, לָמַדְתָּ שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד".
כלומר, האזכור של מצות קרבן פסח בתקופה שבה היו בני ישראל במדבר, יש בו דיבור בגנותם של בני ישראל, שכל השנים שהיו במדבר לא קיימו מצוה זו, ולכן נמנעה התורה מלפתוח את ספר 'במדבר' בנושא זה, אלא 'הבליעה' אותו כאן, בין נושאים אחרים.
ונשאלת השאלה: אמנם בני ישראל לא ביקשו לעשות את הפסח והעובדה הזו היא לגנותם, אבל איך יתכן שמשה ואהרן לא ביקשו מהקדוש-ברוך-הוא להקריב את קרבן הפסח במשך כל ארבעים השנה שהיו במדבר, ומדוע גם הם וויתרו על קיום המצווה החשובה הזו?!
בלי אינטרסים אישיים
להבהרת הדברים, יש לעמוד על משמעות המושג 'נשיא בישראל':
'נשיא' אינו ממונה טכני בלבד, כדי לטפל בצורכי העם, אלא אדם ברמה רוחנית נעלית, איש כללי – שכל יהודי חשוב לו, והוא חש את כאבם ומחסורם של כל בני ישראל.
לכן, בעוד שמנהיגות של ראש-ממשלה ונשיא-מדינה יתכן שתוך כדי הנהגת המדינה ועשייה לטובת האזרחים, תהיה מעורבת בעשייתם נטייה אישית המניעה אותם לעשות צעדים שונים לקידום אינטרסים אישיים.
לעומת זאת, נשיאי עם ישראל, חפים מכל אינטרס אישי. כל מגמתם היא אך ורק לסייע לבני ישראל בגשמיות וברוחניות. עיקר תפקידם הוא להיות מקשרים בין בני ישראל לבורא העולם, וכל שאיפתם היא לקדם מטרה זו ולהציל את בני ישראל מכל צרה אפשרית.
מסירות מוחלטת
זו הסיבה לכך שמשה ואהרן לא פנו אל הקדוש-ברוך-הוא בבקשה לעשות את קרבן הפסח במדבר:
משה ואהרן ידעו שאם הם יעשו זאת, הקדוש-ברוך-הוא ייענה לבקשתם ויזכה את בני ישראל במצווה המיוחדת. ואולם, במקרה זה, גנותם של בני ישראל תבלוט עוד יותר, שכן יהיה ברור שהם מקיימים את המצווה רק בזכות משה ואהרן, בעוד שהם עצמם הזניחו את המצווה ולא ביקשו על כך.
לכן, מתוך התמסרות מוחלטת לצאן מרעיתם, משה ואהרן וויתרו על הקרבת הפסח במשך ארבעים שנה, רק כדי שלא לגרום לבני ישראל בושה וכלימה. כך נוהגים נשיאי ישראל אמיתיים!