התורה כלחם
בפרשת השבוע, מסופר על תלונת בני ישראל על ה'מן' הניסי1.
בשנים שבני ישראל היו במדבר השמם, הם לא ניזונו מאוכל טבעי רגיל, אלא מלחם שהקדוש-ברוך-הוא הוריד להם מן השמים בכל יום ויום, הוא ה'מן'.
על-פי תורת החסידות, הלחם הוא משל לתורה, כמו שכתוב2 "לכו לחמו בלחמי". כשם שהלחם הגשמי הופך לחלק מדמו ובשרו של האדם, מחזק את גופו ומביא לו רפואה, כך התורה הופכת לחלק בלתי נפרד מהלומד, מחזקת את נשמתו הטהורה ומביאה לו רפואה גשמית ורוחנית.
בלי יגיעה ועמל
גם המן מן השמים, נמשל לתורת ה', אם כי בצורה קצת שונה:
למן שירד מהשמים היו שני מאפיינים מרכזיים. האחד – בניגוד למזון רגיל, המן היה מתעכל כולו ולא נותרה בו פסולת. והשני – בעוד שכדי להשיג לחם רגיל נדרש עמל רב של חרישה, זריעה ועוד שורה של תהליכים, קיבלו בני ישראל את המן מהשמים ללא שום עמל וטורח. המן ירד מוכן לאכילה, והיה צריך רק לקחת ולאכול.
הסיבה להבדלים הללו בין לחם מהארץ ללחם מן השמים, היא בהתאם לכך שה'לחם מן הארץ' רומז לחלק הנגלה של התורה – משנה, גמרא והלכה. ואילו ה'לחם מן השמים' הוא רמז לפנימיות התורה – הקבלה והחסידות.
תורה שכולה אור
גם המאפיינים האמורים של ה'לחם מן השמים' קיימים בתורת החסידות:
כשיהודי לומד ועוסק רבות ב'נגלה' של התורה, קיים חשש שהלימוד יגרום לו גאווה, יישות עצמית והתפארות ביכולות ובהישגיו התורניים. ואילו לגבי תורת החסידות, הרי זה כדברי חכמים3 – "המאור שבה מחזירו למוטב". האור של פנימיות התורה מרומם, מעדן ומזכך את האדם. כמו ה'לחם מן השמים' שבשום שלב אינו נהפך לפסולת.
תכונה נוספת שמאפיינת את לימוד ה'נגלה' שבתורה היא, שנדרשת יגיעה רבה כדי להגיע למסקנה ופסיקה הלכתית ברורה מתוך סוגיות עמוקות, עמוסות דיונים ושקלא-וטריא. כמו ה'לחם מן הארץ' שהכנתו כרוכה בעמל רב.
לעומתו ה'לחם מן השמים', לא נדרשת יגיעה להשגתו, לכן הוא מסמל את התורה הנסתרת – חסידות.
ואילו בתורת הנסתר אין מחלוקות ודיונים סבוכים, שכדי להפיק מהם מסקנה נדרשת יגיעה רבה. דברי הקבלה והחסידות בהירים, וניתן למצוא בהם מזור ומרפא בקלות, כמו ה'לחם מן השמים' שלא היה כל קושי להשיג אותו.
את ה'מן מן השמים' אכלו כל בני ישראל, ללא יוצא מן הכלל. כך גם תורת החסידות שנמשלה לו, היא שייכת לכל יהודי. כל אחד יכול וזכאי לעסוק בה ולהאיר את נשמתו באורה המופלא.