דרשה
לשבת

למה הקורבנות שונים?

עשרה קורבנות ‘מוספים’ היו מוקרבים במקדש ביום הכיפורים - פר ואיל לעולה, שעיר לחטאת, ועוד שבעה כבשים לעולה. בנוסף לכך, הקריבו כמובן שני כבשים ל’עולת התמיד’, אותה הקריבו מידי יום ביומו - פעם אחת בבוקר ופעם שנייה בערב.

בהנחה שסוגי הקורבנות ומספרם אינם נתונים שרירותיים¹, יש לעיין מדוע הוקרב כל אחד מהקורבנות, ומדוע הוא בא דווקא מבעל-חיים זה ולא אחר? מדוע לא הוקרבו כל מוספי יום הכיפורים מאותה בהמה, ומדוע נצרכו שבעה כבשים ל’עולה’ ולא הספיק כבש אחד?

כבשים כנגד “שה פזורה”

להבהרת הדברים נקדים, כי בימינו, בעוונותינו, אין לנו מקדש, ובמקום עבודת הקורבנות, ניתנה לנו האפשרות להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא באמצעות התפילות, כדברי חכמינו זיכרונם לברכה: “תפילות כנגד תמידים תיקנום”². ואולם בזמן שבית-המקדש היה קיים, עבודת יום הכיפורים במקדש, והקורבנות שהכהן הגדול הקריב ביום זה, היו הם עצמם הכפרה על עם ישראל.

בני ישראל נמשלו לשה, כמאמר הנביא: “שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל”³. כנגד ישראל, קרבו שני הכבשים ל’קורבנות התמיד’ שבאו מתרומותיהם של ישראל⁴, ועניינם ביום הכיפורים היה לעורר רחמי שמים על בני ישראל, ולהתפלל לה’ שיכבוש את כעסו, ויכפר על עוונותיהם.

שלושה אבות - ועוד שבעה

שאר המוספים שהוקרבו ביום הקדוש, נועדו לעורר ‘זכות אבות’ על ישראל.

הפר - רומז לאברהם אבינו, שעליו נאמר: “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם”⁵ כדי לגמול חסד עם אורחיו.

האיל - רומז ליצחק אבינו, שהיה מוכן למסור את נפשו ולהיעקד על גבי המזבח, ולבסוף הוקרב איל במקומו.

והשעיר - רומז ליעקב אבינו, שלקח שני גדיי עיזים והביאם ליצחק כדי לקבל את ברכותיו ולהמשיך את שושלת עם ישראל.

גם שבעת הכבשים רומזים לאבותינו - לוי, קהת, עמרם, אהרן, משה, אלעזר ואיתמר, שכולם היו צדיקים תמימים.

ביום הדין, אנחנו מזכירים לפני הקדוש-ברוך-הוא מי היו אבותינו הקדושים, ומתפללים שזכותם תגן עלינו, ותעזור לנו לכפר על כל פשעינו, ולגזור את גזר-דיננו לטובה.

1. שלא כרמב”ם במורה נבוכים, חלק ג’, פרק כ”ו, הרואה את הפרטים, במיוחד מִספּרים, כשרירותיים. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ”ו, עמוד ב’. ↩

3. ירמיה, פרק נ’, פסוק י”ז. ↩

4. ראה מסכת שקלים, פרק ד’, משנה א’. ↩

5. בראשית, פרק י”ח, פסוק ז’. ↩