אבנט עשוי כלאיים
אחד מבגדי הכהונה היה האבנט. על מלאכת ייצור האבנט, מְצַוָה התורה1: "ואת האבנט שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני, מעשה רוקם".
שילוב זה בין החומרים, מעלה מסקנה הדורשת תשומת לב. מתברר שהאבנט היה עשוי משילוב של צמר ופשתן, דבר שנחשב 'כלאים, שעטנז'. וכך כותב רש"י2: "למדנו שהוא של כלאים, שש כיתנא (פשתן) ותכלת עמרא (צמר)".
בדרך כלל, לבישת בגד כלאים אסורה מן התורה, ככתוב3: "לא תלבש שטענז, צמר ופשתים יחדיו". האבנט הוא יוצא מן הכלל, ואותו ציוותה התורה במפורש לעשות 'כלאים' ולחגור אותו.
הסיבות הרוחניות לאיסור 'שעטנז'
אודות ההיתר ללבוש את האבנט, למרות שהוא עשוי 'כלאים', קיימת מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד. לשיטת הרמב"ם, ההיתר הוא רק באותה שעה שהכהן עוסק במלאכת הקודש של עבודת המקדש. לעומתו, הראב"ד מרחיב את ההיתר, ולדעתו מותר לכהן ללבוש את האבנט כל עוד הכהן נמצא בשטח המקדש, גם בשעה שאיננו עסוק בעבודה4.
סיבת המחלוקת נעוצה בהבנת השורש הרוחני של איסור 'כלאים'. לשיטת הראב"ד, האיסור נועד למנוע חיבור בין כוחות הקדושה וכוחות הטומאה. לפיכך, כאשר נמצאים בבית-המקדש שבו הקדושה שולטת, אין חשש ללבוש אבנט של 'כלאים' גם לא בשעות העבודה.
ואילו לשיטת הרמב"ם, שורש האיסור נובע מכך שיש גם בעייתיות בעירוב בין כוחות שונים שבקדושה עצמה. לכן, גם בבית-המקדש אי-אפשר להתיר את הכלאים בהיתר גורף, וההיתר מצומצם רק לשעת העבודה.
הבדלים חסרי משמעות
ונשאלת השאלה:
אם גם עירוב בין כוחות שונים שבקדושה עצמה לא רצוי, מדוע לשיטת הרמב"ם בשעת העבודה כן מותר ללבוש אבנט של 'כלאים'?
ניתן להבין זאת באמצעות משל לשרי המלך, שכל אחד מהם חשוב ומיוחד בתפקידו, ולאף אחד מהשרים אסור להתערב בתחומים אחרים, מלבד התחום שבאחריותו הישירה. אך כאשר השרים נמצאים יחד מול המלך, באימה וביראה, כולם שווים ללא כל הבדלים, ואין משמעות לעובדה שבדרך כלל כל תחום שייך רק לשר אחד מסוים.
כך גם באשר לעירוב בין כוחות שונים שבקדושה עצמה. בדרך כלל, השילוב הזה בעייתי ולא מומלץ. אך בשעת העבודה, כשמשרתים את המלך, כולם יכולים לחבור יחד. שכן, אל מול המלך, בורא העולם, כולם שווים – וכשנמצאים לפניו, כל ההבדלים הם חסרי משמעות.