למה לדחות למחר?
פרשתנו פותחת בתיאור נרחב של מחלוקת קורח ועדתו על משה רבינו. קורח טוען כלפי משה: "מדוע תתנשאו על קהל ה'?"1, מדוע אתה ואהרן אחיך מתנשאים ומתנהגים כמנהיגי העם בעלי סמכות עליונה, הרי "כל העדה כולם קדושים"?
משה רבינו שומע את הטענות ומגיב: "בוקר ויודע ה' את אשר לו". מחר בבוקר הקדוש-ברוך-הוא יודיע ויפרסם לעין כל, במי הוא בחר להנהיג את העם.
והדברים תמוהים: משה רבינו הוציא את בני ישראל ממצרים, והוביל אותם במדבר כשהם חווים ניסים רבים, גדולים ועצומים. בנוסף, נגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא פעמים רבות, ומשה היה האיש שעלה להר סיני לקבל את התורה על-מנת למסור אותה לעם ישראל. איך יתכן שלמרות כל העובדות הללו, קורח לא מקבל את העובדה שהקדוש-ברוך-הוא בעצמו בחר במשה למנהיג העם?
גם בתשובה של משה, יש לתמוה: מה פשר דחיית הדברים למחר?
מעשה אחיד לכולם
ההסבר הוא, שקורח בוודאי הכיר היטב את כל הקורות עם בני ישראל בהנהגתו של משה רבינו, ממצרים ועד עתה. הוא גם הכיר במעלותיו הרוחניות הנשגבות של משה, וידע את דרגתו הגבוהה בנבואה. ועם זאת, קורח יצא לחלוק על משה רבינו, כשבבסיס טענתו עומד העיקרון "המעשה הוא העיקר"2. לטענת קורח, מאחר שמימוש הרצון העליון הוא בקיום מצוות בפועל, במעשים פיזיים, אין למשה רבינו ולאהרן הכהן עליונות ועדיפות על-פני שאר העם. שכן, מעלותיהם ויתרונותיהם הם מבחינה רוחנית, אבל במעשה המצוות כולם שווים. כולם מניחים את אותם תפילין, ומתעטפים באותן טליתות. ואם כן, כולם שווים וכולם "קדושים" באותה מידה.
מצוות מאירות כאור הבוקר
על הטענה הזו, ענה משה רבינו "בוקר ויודע ה'":
יתכן מצב בו יהודי מקיים מצוות ש"בין אדם למקום", וגם עושה חסדים ומפזר לצדקה "בין אדם לחבירו", אך מעשיו הטובים גורמים לו יוהרה וגאווה יתירה.
אך מעשי המצוות צריכים להיות 'מאירים' כאור הבוקר. בד-בבד עם קיום המצוות בפועל, יש לתקן ולעדן את המידות ולפעול ביטול של היישות העצמית, ואילו הגאווה והיהירות פסולים מכל וכל.
ריסון ועידון המידות וביטול הגאווה, צריכים להיות בעזרת יד-מכוונת שתנתב את האדם לקיום המצוות בדרך הראויה. ההכוונה הזו תאיר את מעשיו, ותגרום להם להיות זוהרים כאור היום.
לכן התשובה של משה רבינו לקורח היתה "בוקר ויודע ה'":
אל מול טענתו של קורח ש"המעשה הוא העיקר" ואין צורך בהכוונת רב ומנהיג, משה רבינו קובע שההכוונה הכרחית כדי שהמצוות תהינה מאירות כאור הבוקר.