התארים של אברהם
פרשת השבוע פותחת בהיכרות ראשונה עם אבי האומה היהודית – אברהם אבינו, ומתחילה בציווי של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם: "לך-לך מארצך וממולדתך.. אל הארץ אשר אראך".
חכמינו מספרים רבות על גדולתו וצדקותו של אברהם אבינו, עוד משנות ילדותו1. ידוע לנו גם על שורת ניסיונות ומבחני אמונה בה', בהם נתנסה ועמד בהצלחה, על מעמד קידוש ה' מול נמרוד ואנשיו2, ועוד דברים ומעשים רבים שמסמלים את עוצמת אמונתו בקדוש-ברוך-הוא.
ונשאלת השאלה: האם לא ראוי לפתוח את הפרשה בתיאור מינימלי של מעלותיו הגדולות של אברהם ולהכתירו בתארים מתאימים, ורק אחר כך לספר על הציווי האלוקי "לך-לך"? מדוע פותחת הפרשה בציווי "לך-לך" לפני תיאור מהותו של אברהם?
יתר על-כן, אפילו לגבי נח, שצדיקותו לא הגיעה לגדולתו של אברהם אבינו3, כותבת התורה תחילה את תאריו המכובדים, ורק לאחר-מכן פונה להמשך הסיפור. אם-כן מדוע אצל אברהם לא נקטה התורה באותה גישה?
חיבור על-שכלי
קיים הבדל תהומי בין הקשר של אומות העולם לקדוש-ברוך-הוא, לקשר של בני ישראל עם הבורא:
אומות העולם יכולות להתקשר ולהתחבר עם בורא העולם על-ידי הכרה שכלית במציאותו, וקירבתם אל הקדוש-ברוך-הוא מבוססת רק על הבנתם האישית.
גם 'שבע מצוות בני נח' שבני אומות העולם חייבים לקיים, מבוססות על עקרונות הנדרשים להמשך קיום ותפעול העולם באופן ראוי ותקין, כמו דיני ממונות וכדומה. נמצא שהקשר שלהם עם הבורא, מבוסס על מצוות אלו שנתפסות ומתקבלות בשכלם בצורה ברורה.
בני ישראל, לעומת זאת, מחוברים לקדוש-ברוך-הוא מכוח הבחירה שבחר בהם להיות לו בנים ולהיות לו לעם. זהו קשר מהותי ועמוק שלא תלוי בהבנות והסכמות שכליות. לכן החיבור של בני ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא הוא באמצעות 613 מצוות התורה, והחיבור נוצר מעצם העובדה שקיום המצוות הוא ביצוע ויישום הרצון האלוקי, והמקיים מצוה מתחבר עם מי שצִוָה את המִצְוָה.
הקשר המהותי
זו הסיבה שהתורה לא מספרת על גדלותו של אברהם אבינו ועל צדקותו, לפני קיום הציווי האלוקי בפרשתנו. עד שאברהם נצטווה 'לך-לך מארצך', אמונתו והקשר שלו עם הקדוש-ברוך-הוא היו מבוססים על הכרה שכלית והבנה אנושית, ועדיין לא היה לו את החיבור המהותי שנוצר על-ידי קיום רצון ה'.
לכן, כשהתורה מספרת את קורות חייו ופעלו של אבי האומה היהודית, הפתיחה היא בכך שקיים את הציווי האלוקי ללא היסוס, וזכה להתחבר אל הקב"ה בחיבור מהותי על-שכלי.
בכך מודגשת מעלת קיום המצוות המעשיות בפועל. ומכאן שכאשר פונים ליהודי ומעוררים אותו לעשות מצוה, לא ראוי להתמקד בהסברים ונימוקים שכליים, אלא בעובדה שקיום מצוות קשור בחיבור המהותי בין בני ישראל והקדוש-ברוך-הוא, שהוא חיבור על-שכלי בהחלט.