לאן נעלם הצדיק?
יום הכיפורים בבית-מדרשו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא ומחבר 'שולחן ערוך הרב'. כל המתפללים שקועים בתפילה בכוונה, ופניו של רבי שניאור זלמן, מעידות על המאמץ העילאי שלו ברגעי השיא הקדושים הללו. לפתע, ללא התראה, קם האדמו"ר ממקומו, ורומז בידו לחזן שיזדרז בחזרת השליח-ציבור. לאחר מכן, הרבי פושט את טליתו, ויוצא מבית-הכנסת בצעדים נמרצים. התפילה נעצרת, והקהל תמה על מה ולמה.
האדמו"ר הזקן צועד אל ביתה של יולדת ענייה וחלושה שגרה בקצה העיירה, שם הוא נוטל קיסמי עץ דקים ומסיק את התנור, ומבשל עבורה מרק חם שישיב את נפשה, ומאכיל אותה בעצמו, תוך דאגה מסורה לכל צרכיה. בעיצומו של היום הקדוש, נחלץ האדמו"ר הגדול לעזור ליהודייה פשוטה שלא היה מי שיסייע לה, מכיון שכל בני בֵיתה הלכו להתפלל בבית הכנסת1.
מעשה זה, סוּפַּר על-ידי הרבי מליובאוויטש מספר פעמים בהזדמנויות שונות2, וגם במאמר 'קבלת הנשיאוּת' שהשמיע בהתוועדות י' שבט תשי"א3.
לכאורה, נשאלת השאלה:
כיצד יכול היה דווקא רבי שניאור זלמן להרגיש את מצוקתה של היולדת, בעודו נמצא במעמד כה מרומם, ומתאמץ בתפילה בכוונות עמוקות?
עבודת ה' אמיתית
התשובה טמונה בתפיסת עולמו המיוחדת של אדמו"ר הזקן. על-פי החסידות, דווקא ה'מעשה בפועל' הוא השיא של עבודת ה'. העזרה המעשית לזולת, גם ברגעי הקדושה העליונים ביותר, היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. אף כשאדם שקוע בדברים רוחניים ועמוקים, עליו לזכור את שליחותו בעולם המעשה.
במבט ראשון, יש מקום למחשבה - שעבודת הלב, הדבֵיקות בבורא וההתקשרות הרוחנית, היא המטרה העליונה. ואילו העיסוק בצרכים גשמיים של אחרים, עלול להוריד את האדם ממדרגתו. אולם הסיפור הזה מלמד אותנו, שדווקא החיבור בין העולם הרוחני לעולם המעשה, הוא מהות היהדות. המבחן האמיתי של עבודת ה', הוא היכולת לשמור על קשר עם העולם, ולעשות פעולות של אהבת ישראל, גם בשעה של דבֵיקות רוחנית נעלית.
כוח המעשה
האדמו"ר הזקן מלמד אותנו, כי העבודה הרוחנית צריכה להוביל למעשים, ויש ליישם את ערכי הקדושה בחיי היום-יום, בעזרה לזולת ובקיום מצוות מעשיות.
מכאן, ההוראה גם לכל אחד ואחת מאיתנו. גם אם אנו שקועים בעניינים רוחניים ונעלים, עלינו לזכור את חובת העזרה לזולת, עזרה פיזית או רגשית. אפילו חיוך או מילה טובה, יכולים לשנות את יומו של אדם.
העשייה הזו, הושטת היד ליהודי הזקוק לכך, היא מה שמקרב את העולם כולו לתכליתו, לגאולה השלימה במהרה בימינו.