מה לומדים ממִצְוַת הענקה?
אחת המצוות בפרשת השבוע, עוסקת ביחסי אדון ועבד. כאשר יהודי קיבל לרשותו עבד עברי, תקופת העבדות מוגבלת לשש שנים, ובשנה השביעית העבד משתחרר ויוצא לחופשי.
עם סיום שנות העבדות, לקראת השחרור מְצוּוֶה האדון להעניק לעבד מתנות ותוספות שכר, מעבר לתשלום החובה הבסיסי1.
למעשה, מצוה זו איננה רלוונטית כעת במשמעותה הפשוטה, כי דיני עבדים לא נוהגים בתקופתנו. אולם, כל מצוה בתורה קיימת גם ברובד רוחני, וגם בימינו עלינו לקיים את ההוראה הנגזרת מהמִצְוָה המקורית.
נשאלת השאלה: מהי ההוראה הנלמדת ממִצְוַת 'הענקה' לעבד עברי?
רב ותלמיד – עבד ואדון
לפי המשמעות הפנימית, עבד ואדון מקבילים לרב ותלמיד – הרב המשפיע נחשב לאדון, והתלמיד המקבל את ההשפעה – דומה לעבד שמקבל את השכר.
החובה המוסרית והבסיסית של הרב, היא ללמד את תלמידו תורה בדיוק לפי רמת השכלתו והבנתו. ובדרך כלל, דברי חכמה עמוקים ומופשטים הם מעבר ליכולת הקליטה של תלמיד צעיר עם רמת משכל רגילה.
מִצְוַת 'הענקה' מלמדת כל מי שמצוי בעמדת השפעה, לתת ולהשפיע מעל ומעבר למה שמתבקש ברמה הבסיסית, ולהתאמץ להקנות לתלמיד עוד ועוד.
הדברים אמורים הן ביחס לרמת החינוך למוסר וערכים, והן ביחס להנחלת דברי חכמה. למרות ששכלו של התלמיד מוגבל לרמה מסוימת, על הרב להתאמץ ולהשקיע כוחות ומשאבים על-מנת שהתלמיד יקלוט מעבר ליכולת הבסיסית שלו.
הרבה יותר מהרמה הבסיסית
לאמיתו של דבר, הוראה זו לא אמורה רק לגבי רב ותלמיד, והיא נכונה להשפעה של תורה ומצוות במובן הרחב. כשעוסקים בהשפעת יהדות על הסביבה, עלולים לחשוב כי מאחר והמצב הרוחני של יהודים רבים בינוני ומטה, אין טעם להשפיע עליהם לקיים מצוות רבות ולהציע להם לימודים תורניים רחבים.
זו טעות. מִצְוַת 'הענקה' מלמדת, כי למרות שדרגתם הרוחנית לא גבוהה, יש להתאמץ ולהשקיע את כל הכוחות כדי שעוד יהודי יקיים מצוה אחת יותר מהרמה הבסיסית שלכאורה מתאימה לו.
בדרך זו, נזכה שגם אנחנו נקבל מהקדוש-ברוך-הוא הרבה יותר ממה שמגיע לנו, ונזכה לשפע רב וברכה עצומה – בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
1. ראה ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קצ"ו.