ולבסוף – מזבח הזהב
לאחר פירוט הדינים של בגדי הכהונה, וכן דיני קרבנות שונים, מפרטת התורה כיצד לבנות את מזבח הזהב1. על המזבח להיות מצופה זהב – ומכאן שמו 'מזבח הזהב' – ועליו יקטיר הכהן הגדול את הקטורת.
ויש לתמוה:
מדוע בא ענינו של מזבח הזהב כאן, בסוף פרשיות "תרומה" ו"תצוה", לאחר כל הציוויים אודות מלאכת המשכן? הרי לכאורה היה מתאים יותר להזכירו בפרשת "תרומה", יחד עם שאר כלי המשכן כמו הארון, המנורה והשולחן2!
הכהן והקדוש-ברוך-הוא לבדם
הסבר הדבר נעוץ בהבדל שבין העבודה במזבח הזהב, לעבודה בשאר מלאכות המשכן. מבין כל עבודות המשכן, דווקא בהקטרת הקטורת נדרש הכהן להיות לבדו, כנאמר3: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד". חז"ל אף מוסיפים ואומרים שבשעה זו נמצא הכהן עם הקדוש-ברוך-הוא לגמרי לבד, וגם מלאכי השרת לא היו נוכחים4.
לכן מדברת התורה על מזבח הזהב רק בסיום כל מלאכות המשכן, ללמדנו שכל שאר העבודות הן רק הקדמה לעבודת הקטורת שבמזבח הזהב. שכן דווקא עבודה זו, שנעשית בין האדם לקונו, ללא עיניים זרות, היא העבודה החשובה ביותר.
ללא פרסום
העבודה במשכן משמשת כסמל לעבודת ה' של היהודי בכל זמן ובכל מקום. הדבר נלמד מהפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"5. לכאורה, מאחר שמדובר על השראת השכינה במקדש, היה צריך לומר "ושכנתי בתוכו", בתוך בית המקדש. העובדה שלמעשה נאמר "ושכנתי בתוכם", מלמדת שהכתוב רומז גם להשראת השכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל, כי כל יהודי יכול וצריך לעבוד את ה' כך שהשכינה תשרה בליבו6.
בתובנה האמורה, יש מסר חשוב לעבודת ה' של כל אחד שעיקר העבודה במשכן היא בין האדם לבין קונו. חבל לבזבז זמן ומרץ בפרסום עצמי, במאמץ לוודא שהכל ידעו 'כמה טוב וצדיק אני'. להיפך. דווקא כאשר עובדים את ה' בהצנע לכת, ללא פרסום והבלטת הישות העצמית, יש לעבודת ה' יתרון גדול והיא מביאה נחת-רוח רבה לבורא העולם.