למה בעקיפין?
"מחצית השקל" היא תרומה בסכום קבוע, הנגבית מכל יהודי אחת לשנה. תרומה זו שימשה פעם אחת גם כאמצעי למפקד מספרם של בני ישראל, באמצעות ספירת המטבעות שנגבו. וכך נאמר על המצווה בפרשתנו1: "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם.. מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'".
כלומר, סכום התרומה הוא "מחצית השקל", כששוויו של שקל שלם הוא "עשרים גרה". מכאן שסכום התרומה הוא "עשרה גרה".
ונשאלת השאלה:
מהי הסיבה לכך שהתורה נמנעת מאמירה מפורשת שסכום התרומה הוא עשרה גרה, אלא מדברת בדרך עקיפה ואומרת שהסכום הוא 'מחצית' מהשקל השלם שהוא "עשרים גרה"?
כל אחד הוא רק חצי
ההסבר הוא כי התורה בחרה דווקא בדרך של ציון הסכום כ'מחצית' מִשלם, ולא בדרך המציינת את הסכום המפורש, כדי לרמוז לנו מסר חשוב ונפלא בעבודת ה'.
המספר עשר מציין שלימות, ואף נפש האדם מורכבת מעשרה כוחות2. אילו אמרה התורה שסכום התרומה הוא 'עשרה גרה', הדבר היה מוביל למסקנה שגם בעבודת ה' הרוחנית, האדם נדרש לתת את כל עשרת הכוחות של נפשו – ובכך לבוא לידי שלימות.
לפיכך, בחרה התורה להגדיר את התרומה כ'מחצית'. להזכיר לנו שגם כאשר אנו נותנים מעצמנו ומשקיעים את כל הכוחות שלנו ונדמה שהגענו אל השלימות, עדיין אין זה מושלם אלא 'מחצית'. שכן, אנו בעצמנו רק מחצית. כדי להגיע לשלימות, עלינו לחפש את המחצית השנייה שלנו ולהתאחד עמה.
שלימות – בחיבור עם הבורא
בחיפושים אחר המחצית השנייה, אין צורך להפליג רחוק. חציו השני של היהודי הוא בורא העולם, שנשמת היהודי היא חלק ממנו, "חלק אלו-ה ממעל ממש"3. דווקא החיבור והדביקות בבורא העולם, הם שמביאים את האדם אל השלימות האמיתית.
בדומה לשלימות של האדם שתיתכן רק מתוך חיבור אל הבורא, גם העולם יכול להיות מושלם רק כאשר הקדוש-ברוך-הוא מתגלה בו. גילוי זה, שיגיע לשיאו בביאת המשיח4, יחבר את העולם אל בוראו, וירומם את העולם אל שלימותו.