בין חמץ למצה
עוד לפני היציאה ממצרים בפועל, ציווה ה' את בני ישראל לחגוג חג מיוחד שיתחיל ביום חמישה עשר בניסן, ויימשך שבעת ימים. מדובר כמובן, בחג הפסח שנקרא בתורה 'חג המצות'. הציווי הוא להימנע בימים אלה מחמץ, ולאכול במקום הלחם הרגיל מצות. איסור חמץ בפסח, הוא איסור חמור, ומלבד איסור האכילה יש גם איסור להשאיר חמץ בבעלות יהודית1, וזהו איסור "בל יֵרָאֶה ובל יִמָצֵא".
איסור חמץ ומצוות אכילת מצה בפסח, מלווים אותנו מאז יציאת מצרים, בחג הפסח מידי שנה בשנה, זכר ליציאת מצרים2.
החלפת החמץ במצה, איננה רק החלפה טכנית בין שני סוגי מזון. השוני בין החמץ והמצה הוא משמעותי, ומסמל עיקרון מרכזי ודרך חיים.
גאווה ונפילה – מול ענווה ועליה
השוני הראשון, בא לידי ביטוי בצורת האפייה. אפיית חמץ היא באמצעות 'תפיחה'. השלב שבו הבצק מתנפח, מה שמעניק לו את תכונותיו הייחודיות. 'תפיחה' זו מסמלת צורת חיים של גאווה והתנשאות. המצה, לעומת זאת, דורשת זריזות גדולה בהכנתה, תוך מניעת האפשרות לתפיחת הבצק. לכן המצה היא סמל לענווה ושפלות.
השוני השני, מרומז בשמות שלהם. המילים 'חמץ' ו'מצה' מורכבות משלוש אותיות, ששתים מהן זהות, ורק אחת מהן שונה. המילה 'חמץ' מכילה את האות 'ח', בה ישנו פתח כלפי מטה בלבד. זהו סימן לנפילה והידרדרות. המצה, לעומת זאת, מכילה את האות 'ה', בה ישנו פתח גם בחלקה העליון. זהו סימן לאפשרות להתרומם ולשוב אל הדרך הנכונה3.
דרך חיים נכונה
שני ההבדלים הללו נעוצים זה בזה. החמץ, המסמל גאווה, מוביל אל הנפילה. הגאוותן איננו מתחרט על טעויות שעשה, כי גאוותו לא מאפשרת לו לעשות זאת4. ואילו המצה, המסמלת ענווה, מובילה לחשבון-נפש ותשובה.
אם כן, הציווי לאכול מצה, מלמד אותנו דרך חיים נכונה. דרך חיים שתשפיע על כל חיינו. שכן, האדם שיתנהג בענווה, ימצא את עצמו בין השאר, מתייחס כראוי לזולתו. ומכאן הדרך סלולה לחיים טובים יותר.