דרשה
לשבת

מהי חשיבות הקורבן?

פרשת השבוע עוסקת בפירוט בתהליך שעובר המצורע, מאדם טמא ומבודד - לאדם טהור החי עם משפחתו בתוך מחנה ישראל. ההיטהרות כוללת שתי ציפורים חיות, עץ ארז, שני תולעת ואזוב, טבילה ב'מקווה טהרה' והמתנה של שבוע, גילוח כל השערות וטבילה נוספת. למחרת הוא מביא לבית-המקדש קורבנות מיוחדים: שני כבשים, כבשה בת שנה, מנחת סולת בלולה בשמן ולוג שמן (ואם היה עני - קורבן מופחת), ובבית-המקדש נעשות פעולות נוספות להשלמת הטהרה¹.

ונשאלת השאלה:

בשלב שלאחר ההזאות, הטבילות וההמתנה בת שבעת הימים, נאמר על המצורע: "ורחץ במים וטהר"². לכאורה, תהליך ההיטהרות נִשלם. אם כן, מדוע יש צורך בסדרת פעולות נוספות בבית-המקדש, ובעיקר הקרבת קורבנות רבים?

לטבול ולהיעלם

חכמינו אומרים³, כי הצרעת באה על עוון לשון הרע. רכילות, דברים בטלים, וארס מילולי כלפי הזולת, הם בניגוד לציווי האלוקי הנצחי "ואהבת לרעך כמוך"⁴, ומייצגים התנהגות שנובעת מ'אגו', גאווה וישות עצמית. רק אדם שרואה בעיני רוחו את עצמו ואת האינטרסים האישיים שלו בלבד, מסוגל לחטוא בחטאים מסוג זה.

לכן, חלק מהותי מתהליך התיקון וההיטהרות של המצורע, הוא הטבילה במים. שורשם הרוחני העליון של המים נעלה מאוד, בבחינת 'כתר עליון'. וכאשר האדם מכסה את כל גופו בבת-אחת במים, הישות העצמית שלו מתבטלת ו'נעלמת'. הוא מתחבר מחדש לבורא העולם, וכאילו נולד מחדש. עתה, הטומאה שהייתה עליו ונבעה מגאווה - כבר לא קיימת, והוא יוצא לדרך חדשה.

אפקט משולב

אך בזה לא תם העניין בצורה מוחלטת. כידוע, עניין הקורבנות הוא ביטוי לרצון האדם להתקרב לבורא העולם, ולחדש את הקשר ששרר בעוצמה לפני החטא. יותר מההתקרבות הגיאוגרפית של ההגעה אל בית ה' בירושלים, הרי בעצם ההשקעה בהבאת קורבן "מן המשובח שבנכסיו" כהוראת הכתוב⁵ "כל חֵלב לה'", מבטא האדם המביא קורבן את רצונו בקִרבה רוחנית לאלוקיו.

ואולם קורבן המצורע, אינו רק ביטוי להתקרבות מחודשת לבורא, אלא גם תוספת בעניין הביטול. המילה 'קורבן' אמנם חולקת שורש עם המילה 'קירוב', אך היא מכילה גם את האותיות של המילה 'רקב', כרמז לריקבון במובן של איון הישות העצמית, עד להכנעה והתבטלות מוחלטת, כמו תולעת שהיא סמל הענווה וההכנעה⁶, כדברי דוד המלך בספר תהילים: "ואנֹכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובְזוי עם"⁷. רק ההתבטלות מכל וכל מהווה תשובה הולמת לגאווה ולישות שגרמו לנפילה בחטא לשון הרע, ומביאה את האדם להיטהרות מלאה.

1. ראה ויקרא, פרק י"ד. ספר החינוך, מצווה קע"ו. רמב"ם, משנה תורה, ספר קרבנות, הלכות מחוסרי כפרה, פרקים ד'-ה'. ↩

2. ויקרא, פרק י"ד, פסוק ח'. ↩

3. ראה תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ז, עמוד א'. מדרש תנחומא, פרשת מצורע, סימן א'. ↩

4. ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח. ↩

5. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות איסורי מזבח, פרק ז', הלכה י"א. ↩

6. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף נ"ז, ב'. ↩

7. תהילים, פרק כ"ב, פסוק ז'. ↩