פרשה בתורה על שם רשע?!
במוקד פרשת השבוע, עומד סיפור רצונו של בלק מלך מואב לפגוע בעם ישראל. לשם כך הוא גייס את בלעם בן בעור, נביא מאומות העולם, על מנת שיקלל את בני ישראל.
למעשה, מזימתו של בלק נחלה כישלון חרוץ. הקדוש-ברוך-הוא מנע מבלעם לקלל את בני ישראל. יתר על כן: ה' נתן בפיו של בלעם הרשע, ברכות נפלאות ושבחים גדולים לעם ישראל.
ונשאלת השאלה:
נאמר1 "ושם רשעים ירקב". ומכך למדו חכמים2 שאסור לקרוא לאדם בשמו של רשע, כדי שישתכח שמו וימחה. אם-כן, כיצד ייתכן שפרשה בתורה נקראת על שמו של רשע כבלק? הרי בכך מנציחים את שמו לעד?
גם למחות, גם לזכור
ההסבר יובן באמצעות השוואה למצווה למחות את עמלק:
התורה מְצַוָּה3 "מחֹה תמחה את זכר עמלק". יש למחות מעל פני האדמה את כל זרע עמלק. והמצווה כוללת גם חובה להשמיד את הצאן והבקר של עמלק, ולא להשאיר דבר מכל רכושו.
הסיבה לכך היא, שאם יוותר צאן או בקר שהיה שייך לבני האומה העמלקית, אנשים יאמרו על הבהמות הללו 'זו משל עמלק', וכך שמו של עמלק ייזכר ולא יימחה לחלוטין.
בד-בבד התורה מְצַוָּה4 "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים". כלומר, חובה לזכור את מעשיהם הרעים של העמלקים, ולא לשכוח את פשעיהם לעולם.
ונשאלת השאלה: איך ניתן לקיים את הציווי על מחיית עמלק, במקביל לציווי לזכור ולא לשכוח את מעשיו? הרי שני הציוויים סותרים זה את זה!
חשיבות הדיבור החיובי
ההסבר הוא, שזיכרון המעשים הרעים של עמלק, לא נחשבה הנצחה של שמו וזכרו. להיפך, בכך מכתימים את שם עמלק בכתם שלילי ודוחה. ולכן, זכירה שכזו איננה עומדת בסתירה למחיית עמלק – אלא בדיוק להיפך.
וזו גם הסיבה לכך שהתורה קוראת פרשה בשמו של בלק. אין כאן קיום והנצחה של שמו – אלא להיפך. כל מי שקורא את הפרשה, מבין ששמו של אותו רשע נזכר לדיראון עולם.
עלינו ללמוד מכך עד כמה התורה מעריכה דיבור חיובי על יהודי:
אם בלק, שרק תכנן לקלל את עם ישראל, ולמעשה מזימתו לא צלחה, מופיע בתורה לגנאי לעולם, קל-וחומר שדיבור טוב וחיובי על יהודי, מוערך ונחקק לנצח פי כמה-וכמה.