זה המקום לאסור שרצים?!
פרשת "שמיני" פותחת באירועי היום השמיני, שבא לאחר 'שבעת ימי המילואים'. שבעה ימים עמוסי עבודה של הקמת המשכן ופירוקו מידי יום, הכשרת אהרן ובניו לעבודת המשכן, הקרבת קורבנות ועוד. ביום השמיני הוקם המשכן סופית, והחלה העבודה במשכן באופן סדיר ורציף. היה זה יום קדוש במיוחד. וקדושתו באה לידי ביטוי בכך שיצאה אש מן השמים, ושרפה את הקורבנות שעל גבי המזבח.
בהמשך הפרשה1 מסופר על מותם של שני בני אהרן – נדב ואביהוא. מוסבר על כך בתורת החסידות2, שהם מתו מתוך 'כלות הנפש' והשתוקקות עזה להתחבר עם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו. הם עסקו בסודות התורה, והגיעו לדרגה כזו שהגוף הגשמי לא היה יכול להכיל זאת, עד שנשמתם פרחה והתנתקה מן הגוף.
בהמשך הפרשה, מפורטים סימני בעלי-החיים הטהורים והמותרים לאכילה, וכן איסור אכילת שקצים, רמשים וזוחלים3.
ונשאלת השאלה:
לאחר שהפרשה כולה עוסקת בעניינים רוחניים נעלים מאוד כמו הקמת המשכן, השראת השכינה ו'כלות הנפש' של בני אהרן הקדושים – איזה מקום יש לעסוק באיסור אכילת שרצים?
מה גם ששרצים ורמשים הם מאכלים ש"נפשו של האדם קצה בהם"4. כלומר, אדם רגיל מואס באכילתם. אם כן, לשם מה בכלל יש צורך בציווי על כך?!
הצורך בקבלת-עול
יש מצוות שכל אדם יכול להבין את ההיגיון העומד מאחוריהן. כמו כיבוד הורים, איסור גזילה ועוד.
במבט ראשון, אין צורך בקבלת עול מלכות שמים וביטול מוחלט כלפי הקדוש-ברוך-הוא לצורך קיום מצוות אלה, שכן גם ההבנה והרגשות האנושיים מחייבים את קיום המצוות הללו.
ואולם, מי שמקיים מצוות רק מתוך הזדהות אישית, עלול יום אחד להגיע למסקנות הפוכות ולהתדרדר לשאול תחתית. לכן, גם מי שמבין היטב את טעמי המצוות ומשמעותן, נדרש לקיים מצוות מתוך קבלת עול והתבטלות לרצון הבורא.
להתבסס על ההתבטלות
זו הסיבה לכך שהתורה מלמדת את איסור אכילת שרצים דווקא בפרשתנו, העוסקת בעניינים נעלים. כדי להורות שגם מי שנמצא במצב רוחני נעלה כמו נדב ואביהוא, או מי שמקיים מצוות מתוך הזדהות שכלית ורגשית – עליו לבסס גם את קיום המצוות המובנות מאליהן כמו איסור אכילת שרצים, מתוך קבלת עול והתבטלות לרצון ה'. רק כך מובטח לו שיתמיד ללכת בדרך ה' כל ימיו.